לא מזמן חזר תומר ג' לשרות קבע. בלילה שבין שני לשלישי הוא
נהרג. זה קרה לו כמה שניות אחרי עוד המראה שגרתית. בדרום הארץ,
בפנייה שמאלית לצלע 'עם הרוח', תומר ג' התרסק. הוא היה בן
שלושים. השאיר אחריו אישה בחודש הרביעי.

על התאונה שמעתי בחדשות הבוקר של יום שלישי. השעון צלצל, שלחתי
יד מטושטשת אל השלט והדלקתי את הטלוויזיה. קריינית החדשות
הודיעה בסבר פנים חמורות על מותו הטראגי של טייס האפאצ'י מדרום
הארץ. זו הייתה התאונה השלישית של חיל האוויר באותו שבוע.
שתיתי הרבה יותר מדי ערב לפני כן. כל הגוף שלי כאב. נשענתי על
הכרית לכמה שניות ארוכות, שוקל אם לחזור אל השמיכה ולהודיע
בעבודה על מחלה, אחר כך התקשרתי לטייסת. ענבר אישרה את החששות
שלי.

"תומר ג'," היא אמרה אחרי בירור קצר.
שתקתי. לא הופתעתי משום מה.
"אתה מכיר אותו?" היא שאלה בלחש.
"כן", עניתי, "מכיר זאת הגדרה טובה".
"אה," ענבר השתתקה לרגע.
"אני מה זה מצטערת..." היא אמרה.

הכרתי את תומר ג' בצבא. אף פעם לא היינו חברים, אבל הייתה
בינינו סוג של הבנה בסיסית. תמיד שמחנו להיתקל אחד בשני. הייתי
בן תשע עשרה אז, הוא שירת בקורס אחד מעליי. פעם בשבוע שבועיים
היינו חולקים סיגריה ביחד בספסלים שמתחת למגורים. סיגריה
אחרונה לפני כיבוי אורות היא טקס קבוע שרק מעשנים כבדים יבינו.
מדי פעם גם גנבנו כמה דקות מעבר למותר. תומר היה מספר לי קצת
על מסוקים, על טיסה נמוכה עוקבת שטח. אני הייתי מספר על
מטוסים, על רגעים מביכים של אובדן התמצאות באנך. אחר כך היינו
מדברים על איזו מסיבה טובה מהשבת שעברה, מקללים את חיל האוויר
ועולים במדרגות לחדרים. לא יותר מזה.

סגרתי את הטלפון והמשכתי לבהות בחדשות. עינייה הקרות של
קריינית החדשות התחלפו בשיחה קולחת בין המנחה השמנמן לבין
חקלאי שהצליח לגדל זן חדש של בננות זעירות. אני לא יודע לתאר
במילים את מה שעבר לי בראש באותם רגעים. בסופו של דבר קמתי
מהמיטה, שטפתי פנים, התלבשתי ונסעתי לעבודה. יומיים שלמים לא
הצלחתי להוציא אותו מהראש.

עד לא מזמן הוא למד בפקולטה לידי, תומר. פה ושם נפגשנו
בקפיטריה, עצרנו להחליף כמה משפטים. לפני חצי שנה אפילו
התיישבנו לקפה, זה לא היה מסוג המפגשים שממש זוכרים מה נאמר
בהם. זה היה יום של שמש, אחד הראשונים שבהם, אני הייתי בדרך
לים, תומר היה  בהפסקה. שתינו קפה, עישנו סיגריה, החלפנו קצת
אינפורמציה על חברים משותפים. תומר אמר משהו על לחזור לצבא,
אני הנהנתי והחלטתי לא להגיד את דעתי. היה לי אז שיער ארוך,
לבשתי שרוול שחור, לא היה הרבה מה להסתיר. לידינו ישבה המתרגלת
שלי למודלים חישוביים. תומר אמר משהו על הרגליים שלה, את זה
אני זוכר. אני הסכמתי. הוא צחק, זרק את הסיגריה שלו אל כוס
הקפה, לחץ לי את היד ונכנס חזרה אל הבניין. אני אפילו לא יודע
למה אני מזכיר את הפגישה הזאת.

יומיים שלמים.
בעבודה. בארוחת צהרים. על האופנוע. בבית.
תומר ג' לא יצא לי מהראש.

להלוויה עצמה לא נסעתי. היא נערכה בצהריים המאוחרים של יום
רביעי, בחיפה. באותו ערב הילה התחתנה. הרגשתי שאני לא מסוגל
לחבר את שני האירועים, לא ביחידת זמן כל כך קצרה. גם טרמפ לא
היה לי. אני מתאר לעצמי שתומר, אם היה במקומי, היה עושה את
אותו הדבר בדיוק.
אלפי אנשים ליוו אותו למקום שאליו הלך.

הילה הייתה החברה הראשונה שלי. שש שנים כמעט, מהתיכון ועד אחרי
קורס הטיס. פחות מחצי קילומטר הפריד בין הבתים שלנו. הכרנו
בכיתה ח', ב-י' כבר אי אפשר היה להפריד בינינו. היינו נוסעים
לתיכון ביחד, הולכים ביחד לצופים, תמיד נפגשים בהפסקה הגדולה
לאכול את הסנדוויץ' מהבית. במלחמת המפרץ אף אחד לא הפריע לנו
להתחרמן על השטיח הוורוד בחדר שלה. איזו מלחמה נהדרת זאת
הייתה. לקראת הגיוס עלינו על מטוס לאיים של יוון. עד לעמק
הפרפרים הגענו עם טוסטוס חלוד. בטירונות, בשבתות הבודדות
שהייתי יוצא בהן הביתה, היינו לוקחים את הרכב של אבא שלה
ואוכלים ארוחת בוקר מול הים, ב'יטבתה בעיר'. כל פעם אותה הזמנה
בדיוק: סלט גדול, לזניה חלבית ומיץ פירות. ביום רביעי היא
התחתנה.

בשמונה בערב אספה אותי איריס. בשמונה ועשרים כבר היינו בתוך
האולם. כל החבר'ה היו שם - רובם עדיין חברים טובים, אבל היו גם
כמה שכבר שנים לא ראיתי. ערן הוריד חמש עשרה קילו, כלנית נשארה
ביישנית כמו שתמיד הייתה, לשרון הנדלר כבר נולד ילד. היא שוב
בהריון. הילה עמדה בכניסה חיוורת כמו סיד. ברבע לשמונה אבנר
התעלף, מהתרגשות כנראה. אבא שלה הלך לטפל בו. החופה הועמדה
בספק של ממש והיא לא הצליחה לחייך אפילו לרגע. היא לבשה שמלה
לבנה בגזרה נקייה, השיער הקצוץ שלה היה נהדר, אפילו עומס
האיפור לא הצליח להרוס את התמונה הכללית. היא הייתה כל כך
יפה.

רבע שעה הסתובבנו ליד המנות הראשונות נבוכים. זאת הייתה החתונה
הראשונה של מישהו מאיתנו, למרות שכבר מזמן לא היינו ילדים. גיל
וקרן סיפרו על הטיול המתקרב למזרח, אני סיפרתי על העיתון
שעבדתי בו, גרבל מזג משקאות, רוני פיזר הערות ציניות. נישנשנו
משהו, שתינו קצת יין, תקענו ידיים בכיסים, עמדנו כולנו סביב
החופה. רוח קרירה נשבה בנמל הישן של תל אביב. אבנר עמד מרוגש
בפנים לבנות, הילה אחזה לו את היד וחייכה במבט המתוח שהכרתי
מצויין. הרב קיצר במילים כמו שהוסכם מראש. הילה ואבנר ענדו
טבעות זה לזו, שברו את הכוס ודפקו נשיקה צרפתית. אף פעם לא
ראיתי את אמא שלה בוכה ככה. אחר כך הלכנו כולנו לרקוד, לאכול
ולשתות. בעיקר לשתות. גרבל הגיע מוכן. הוא לקח אחד אחד מאיתנו
לפינה, לפי התור, ובילה איתנו זמן איכות. אפילו רוני, שכבר
מזמן ויתר על השטויות האלה, נסחף לחגיגה בקלות מפתיעה.
"שרק לא תגידו שחסר משהו," גרבל אמר מרוצה מעצמו, "שרק לא
תגידו שלא דואגים לכם".

הילה עברה בין האורחים ופיזרה חיבוקים. היא ניגשה באופן אישי
לכל אחד מאיתנו, אמרה תודה, שאלה אם הכל בסדר, נתנה נשיקה קטנה
על הלחי, לגמה מהמשקה. היה נהדר לראות אותה ככה, מפזרת את
הציניות המבוהלת שלנו לחתיכות קטנות. החיוך שלה השתחרר. נזכרתי
בה כשהייתה בת שמונה עשרה, על המעבורת לסנטוריני, נרדמת על
הסיפון בלי למרוח קרם שיזוף. אני ישבתי על כיסא פלסטיק, קראתי
את קונדרה ושמעתי את לנון בווקמן. בינתיים השמש קרעה לה את
הצורה. מאוחר יותר, במלון עם התקרה הגבוהה, כשאני מורח לה
כמויות עצומות של אלוורה על הגב ועל הרגליים, הילה הסתובבה אלי
עירומה וסימנה לי את מה שסימנה. כל כך אהבתי אותה אז.

לפני שמונה שנים נפרדנו. במשך שנתיים עוד מצאנו את עצמנו, מדי
פעם, בטעות, במיטה. היה לנו צורך מטופש להוכיח אחד לשני עד כמה
התמקצענו. אחר כך המשכנו הלאה, כל אחד לעולם שלו. לא מעט
מטענים השארנו בדרך, כעסים, אשמה, שתיקות שנשארו בבטן. יום אחד
הכל התפוצץ. זה היה צפוי, אני חושב. הילה אמרה שהיא לא מצליחה
להיזכר למה בכלל אהבה אותי, האשימה אותי בהתנשאות, באדישות
מעושה. אני נעלבתי, התחפרתי עמוק אל תוך העמדות שלי והסברתי
דברים שלא באמת הבנתי. התרחקנו. ארבע שנים הקפדנו על הריחוק
היחסי הזה, למרות שנפגשנו לא מעט פעמים באירועים משותפים של
החבר'ה. את העובדה שהיינו פעם יחידה הומוגנית אחת שכחו כולם.
אפילו אנחנו שכחנו. עד שלפני שנתיים, במשך לילה אחד ארוך,
החזרנו לעצמנו את הזכרונות ומחקנו את מה שהפך להיות חסר
משמעות.

השעה הייתה מאוחרת. רוב האורחים כבר הלכו הביתה לאגור קצת שעות
שינה. כשהילה ואבנר החליטו להתחתן הם הצהירו שהם לא הולכים
להיגרר לתוך הפסטיבל הישראלי נטול הפרופורציות. הם ידעו שהם
הולכים לעשות את זה הכי זריז שאפשר. כשגילו שכל האולמות באזור
המרכז תפוסים בימי חמישי למשך חודשים קדימה, הם התפשרו על יום
רביעי. לנו זה לא ממש הפריע. מאז מסיבת השחרור שלי לא שתינו כל
כך הרבה.

הרגליים של גרבל היו מונחות על הברכיים של קרן שהניחה ראש על
הברכיים שלי. היד שלי הייתה מונחת סנטימטרים מתחת לשדיים של
איריס. היא הניחה את ידה על שלי מסמנת גבול ברור. על הרחבה
רקדו עדיין כמה זוגות. המוזיקה הלכה והפכה רגועה.

"רנצ'וק," שמעתי את הקול של הילה ופקחתי עיניים. היא עמדה מולי
עם יד מושטת קדימה. "יאללה, בוא תזיז את התחת שלך, ביקשתי שיר
במיוחד בשבילנו".

לקחתי את היד המושטת וצעדתי מעורפל לכיוון הרחבה. המבטים של
כולם ננעצו בנו, מלווים בהתלחשות נוסטלגית. הבטתי סביב וחשבתי
על תומר ג', בלילה חשוך יש סכנה לורטיגו, הוא הרי ידע את זה.
לרגע ראיתי אותו מתרחק בהליכה איטית אל עבר מסדרונות הפקולטה,
ידיו תחובות בכיסי הג'ינס המרופט. אין לי מושג מאיפה זה בא לי.
אבנר עמד ליד ההורים של הילה והביט בנו בשלווה. הוא לחש משהו
על האוזן של צלם הוידאו והצביע עלינו. הילה סובבה אותי לכיוונה
ונישקה אותי על שפתי. אושר קישט את החיוך המקסים שלה. מהספות
נשמעו מחיאות כפיים. כשלני קרביץ התחיל לנגן את השיר שהיה
בזמנו 'שלנו', הילה החלה לרקוד. היא הצמידה את גופי אליה
והניחה את ראשה על כתפי.

"אתה זוכר?", היא שאלה.
"בטח זוכר."
"איך שהיה לנו טוב אז," היא אמרה. "כמה צחקנו. אף פעם לא
 צחקנו ככה..."

לא עניתי. עצמתי עיניים.
שיהיה לך טוב, חשבתי, שישחק לך המזל, שתמשיכי להיות מי שאת, זה
חייב להספיק. הילה העבירה יד על הצוואר שלי. המשכתי לנוע עם
המוזיקה, מחבק את מותניה הרזות. הרגשה מוזרה עברה לי בכל הגוף.
הלוואי והייתי מצליח לשחזר אותה.

גרבל נופף לי לשלום מהספה הגדולה ממול. נופפתי חזרה. דרך חלון
הזכוכית הגדול נשקפה לה הארובה הגדולה והמכוערת של רידינג,
מוארת בכמה צבעים.  צפונה ממנה, מאתיים מטר בקו אווירי, נמתח
מסלול ההמראה הארוך של שדה דב. דרך החלון, מבעד המוזיקה, היה
נדמה לי ששמעתי קול עמום של מסוק ממריא. אי אפשר היה להבחין
בו.





מרץ, 2003.
לתומר