ילד בן 6 מביט בתימהון, חוקר ולא מסתיר.

בן 12 בגבול התמימות, מבין שיש דברים שצריך להסתיר.

בן 16 מסוכסך עם כולם ועם עצמו, שטוף הורמונים בלתי מאוזנים,
מביט בתאוות החולפות לו מול העיניים.

ובצבא.... משועשע מכל הרעיון, משחרר אין ספור מבטים רבי עצמה
שמזינים את לילותיו.

גיל 23- חוף גואה

אני כבר ותיק על החוף, שבועיים כאן עושים אותך לידען בכל מה
שקורה, מתי תיערך המסיבה הפיצוצית הבאה? איפה יש את האקסטזי
הכי זול? מתי זורחת השמש? ומתי היא שוקעת?
כשאני נקי מכדורים ופטריות וזה קורה, אני מתנתק מהחבורה אליה
אני צמוד, נשכב על החוף ומביט.
מבטים חודרים, מלאי ניסיון.
מבטים שמגיעים לכל איבר ואיבר.
אני מתחיל תמיד בעיניים, לראות בהם את המבט שלו, לחפש בהם
תאוות ופחדים מוכרים.
בגואה צריך לבודד את אלה שבהשפעת חומרים שונים לבין אלה שעדיין
לא.
חומרים כימיים וטבעיים נוטים לערבל את אישוני העיניים.
כותיק כאן יש לי אבחנה מי מסומם? ומי לא?
אני מחפש את אישוני העיניים הנזרקים לצדדים במהירות ונעטפים
בריסים מבוישים.
לפעמים עוקבים בהסתר אחר דמות כלשהי. היד אוחזת בכתפי הבחורה
שלצדם, מרפה קלות את האחיזה ושוב מהדקת בפחד שמא היא תבחין.
אני נמנע מלשים את עצמי בסיטואציות דומות, אני מעדיף את הרגעים
האלו, רגעי המבטים כשאני לבד, לבדי.
העיניים של שון ההולנדי עקבו זה כבר שעתיים אחרי הבחור החדש
שהגיע. זה שהסתובב שלגופו רק מכנסי ג'ינס מהם מבצבצים תחתוני
בוקסר חומות. פלג גופו העליון חשוף לשמש ולמבטים הנערצים של
בנים ובנות. שיזפון גופו בולט למרחוק.
הוא בא ממרוקו, יפה בעיני כולם.
הרמתי את מבטי לשערותיו של שון, גוון צבעם השתנה בשבוע האחרון
לחום אדמדם. ריסי עיניו נמתחו בעדינות, בדקות מפתיעה כמו של
אישה .
פניו החלקות וגוון עורו הבהיר לא הרפו ממני ומתשוקתי שצמחה.
הסתכלי מסביב, הבחור המרוקאי נעלם מהעין, שון לא הפסיק לחפש
אותו בעיניים מאוכזבות.
דגנית שלמדה איתי באותה שכבה ולפני שבוע הגיעה לכאן במקרה
ניסתה נואשות להסב את תשומת לב האומלל לקיומה במרחב האווירי
שלו.
מיואשת היא חזרה אלי, "ניסיתי כל תרגיל, יש לך רעיון?"
חייכתי, מה אני צריך להתערב בסכסוכי ארצות ומינים?
שון החל הוריד את חולצתו ברגע בו הייתי עסוק בשיחה עם דגנית,
לרגע וכמעט הפסדתי את הדרך המיוחדת לו בפעולה פשוטה כל כך. הוא
משלב ידיים לאחור, אוחז בשולי החולצה ומרים מעל ראשו בתנועה
איטית למדי. פשוט כל כך אבל מיוחד.
אני מוטרף בכל פעם מהקטע הזה.
פלג גופו העליון נגלה לעיניי, מרחוק סרקתי כל פיסה ופיסה בגופו
משאיר לדמיוני את מה שמסתירים לי הג'ינס, המכנסיים הקצרים או
בגד הים הזעיר בהם הופיע בחוף.
במסיבות הטראנס הבלתי מסתיימות בתוך המולת מוסיקה מחרישת
אוזניים וצבעי חשמל פסיכודליים. מרקד, מנותק. יש שהייתי מביא
את עצמי לקרבה פיסית גדולה למדי, גדולה בשבילי. קרבה המאפשרת
לי לבודד את ריח זיעתו מריחות האלכוהול והסיגריות הזולות.
בניגוד לכמה מחבריי השפעת האלכוהול והסמים מאותו חודש בגואה
השאירו אותי ללא שריטות מיותרות אבל עם דגנית שהפכה לחברתי
הצמודה להמשך המסע במזרח ולהמשך המסע בחיים.

בחיפוש האני, האישי המשוחרר מכל כבלים ועקבות, במזרח אסיה או
בדרום אמריקה, בטרקים בהרים או במסיבות סמים פרועות. מנסה בין
לבין לכוון את כפתור החיים.

גיל 28 - חתונה

הרעיון היה של אבא של דגנית, רעיון לא רע אני חייב לציין שנולד
במוחו של איש משעשע.
שכרנו כמה חדרים במלון כבר יומיים לפני האירוע.
המלון קרוב לאולם האירועים דבר שמאפשר לוותר על המכונית
המקושטת של בן דוד או חבר ( תמיד יש כאלה שמתנדבים)
במלון יש סלון לכלות ומספרה טובה ושקט.
אחרי 5 שנים של חברות הודענו למשפחות על תאריך. מקום הם בחרו.
אני שמטבעי ציני באשר לטקסים, תלבושות ותסרוקות. מצאתי ביומיים
אלו שקט מפתיע.
כולם מסביבי היו עסוקים במעבר מספרית לפדיקוריסט והשד יודע
לאיזה מקומות ושמות מוזרים אחרים.
לא הייתי אפילו צריך לבקש רשות ממישהו, הם ידעו כמה טוב יהיה
לי ובעיקר להם ללא ההערות המבדחות שלי על כל דבר הקשור לזה.
זה היה בחורף, בריכה סגורה, גשם נעים שזורם מחוץ לחלונות הלובי
הענקיות.
ספר טוב, כוסית משקה ושקיעה על כורסאות עור לבנות.
המלצר שקרקר סביבי קרא את מבטי מהרגע הראשון, אחד מהראשונים
שבוודאי גם מזהה את פירושם ובהמשך לא מתבייש לרמוז לי על
כוונותיו.
לי לא היו כוונות, אני מסתפק במבטים. עוד יומיים אשים טבעת
לזאת שאהבתי ללא ספקות ושברחמה כבר נובט פרי אהבתנו.
על סף גיל 28 לקראת סיום תואר שני בפסיכולוגיה , לפני תחילת
קריירה מבטיחה ורבת שנים בתחום. עם בית נחמד במשכנתא נמוכה
שרכשנו בסיוע ההורים. ועם חתונה בערב, לא הייתה לי כל כוונה
לממש משהו מאותם מבטים רבי שנים.
אבל הוא התעקש לרמוז.
גם כשנודע לו שאני הוא החתן של הערב, גם כשראה את הנשיקה
הלוהטת עם דגנית.
הוא התהלך סביבי בהגזמה כשהייתי לבדי וצינן את התלהבותו בכל
פעם שמישהו ניגש אלי או התיישב לצדי.
נכון, זה שאני שהסתכלתי עליו בראשונה במבטים ברורים מאוד, זה
אני שסרקתי את גופו ואת הליכתו, זה אני שראשי זז לאורך הלובי
הגדול, עוקב אחר התנהלותו בין השולחנות.
ופעם כשנשארנו לבד בלובי הענק בשעת צהרים התיישבתי באחד
מהכיסאות הגבוהים האלה בבר וניהלתי אתו שיחה קלילה, שיחה בה
ניסה שוב ושוב לרמוז לי.
מבלי להסתיר ובחיוך הסתכלתי לתוך עיניו, חוקר את תזוזת
האישונים ואת דוק הפחד שניבט בהם כשנשמעו קולות מתקרבים.
וגם את מעטה האכזבה.
ראיתי את עגול האומץ בעיניו שגמגם כשסיפר על החדר במלון ששם
בילה את זמנו בין המשמרות, אפילו ציין את מספרו. וגם את השעה
בו הוא מסיים את המשמרת הנוכחית.
הוא היה מקסים ויפה, אך לא היה סיכוי שאני אסיר מעלי את הפחדים
הפרטיים שלי.
ב 12 בלילה, בחזרה מהחתונה הוא עוד עמד שם וניגב כוסות
אחרונים, שולח אלי מבט אחרון של אכזבה מהול ברחמים. חייכתי
לעצמי בסיפוק, מי כאן מרחם על מי?

נישואין, בהשלמת גורל לחיים נוחים ומסופקים בחברת אישה אוהבת,
לא מוכן לגעת בפחדים.
ויש המשך............