.2

הפרק הראשון של הסיפור שלי צונזר מסיבות שלא יפורטו כרגע.
תמצית הפרק הראשון חסויה גם היא. כל מה שניתן לאמר על התמצית
הם כמה דברים בסיסיים - היו דמדומים, השמש טרם הפציעה, הביטה
אישה יפת תואר לעבר הנהר. זה מה שהותר לפרסום. יחד עם זאת,
בפרק השביעי  של הסיפור שלי יתבהרו הדברים חלקית.

בפרק השני של הסיפור שלי, לעומת זאת, הכל גלוי. כל הדמויות
בפרק אותנטיות, כל הדיאלוגים התרחשו במציאות. הפרק השני אינו
פותח את הסיפור אמנם, אבל כך גם הפרק הראשון - לא כאן ולא באף
סיפור.

בפרק השני של הסיפור שלי עומד אדם בתחנת אוטובוס מושלגת.
קוראים לו אבנר, אבל החברים הטובים שלו מכנים אותו ברני. הוא
בן שלושים ואחת, גרוש, שני הילדים הקטנים שלו גרים במרכז הארץ.
הוא לא. הוא בניו יורק והאוטובוס שלו מתעכב. הוא עזב את הארץ
בתשעים ושבע, בסתיו. אז הוא עוד היה סתם אבנר, מהנדס חשמל,
דירת שלושה חדרים, משכנתא, חפיסת טיים ארוך ליום. הוא נשען על
עמוד התחנה, חושב על חייו, על הילדים שלו ועל המגפיים החדשים
ששלח להם בחבילה החודשית. מגפיים בארץ חמה ומיוזעת, הוא צוחק,
התמונה שהוא מדמיין לא מתחברת עם הזכרונות שהשאיר מאחוריו.
רוח מקפיאה שורטת את חוט המחשבה שלו, שלג יורד בחוץ. הוא מכניס
את ידיו אל כיסי המעיל, בוהה בכבישים הישרים והמנוכרים של העיר
הגדולה. וממתין.

אבל אבנר הוא לא הגיבור של הסיפור שלי. ממש לא. לסיפור שלי יש
גיבורה. הגיבורה של הסיפור שלי רצה - רצה זו אולי מילה עדינה,
הגיבורה שלי אחוזת טירוף. בדרכה היא דורסת את כל מה שניצב
מולה. עוד מעט היא תעלה עם אבנר לאוטובוס, מכונית שחורה תעקוב
אחריהם, צפויות הפתעות. הנשימות שלה עולות ויורדות, מפיצות
אדים. הרגליים שלה דוחפות זו את זו במורד הרחוב. היא מביטה
לאחור בבהלה וממשיכה קדימה. אדם מבוגר שצופה בה מן הצד השני של
הכביש מתמלא חרדה. הוא רואה בחורה בורחת מהמוות, כך הוא מחליט
בעודו מתבונן בשעטה המבועתת שלה.  אבל האדם המבוגר טועה,
הזווית שלו משקרת, הוא מביט במוות רודף אחרי הבחורה.  ויש
הבדל. ההבדל ניכר בעיניים שלה, שאותן האדם המבוגר מפספס, היא
עוד לא מוכנה. היא זורקת לצדדים את כל מה שמעז להפריע
לה - שני בקבוקי בירה, פח זבל, עגלה עם תינוקת, אישה זקנה,
פיסות של שלג. אחרי הכל, המוות דולק אחריה, אי אפשר לשפוט בן
אדם שנמצא במצב כזה.

את האוטובוס היא רואה באותה השנייה שבה אבנר מבחין בו. הנחישות
שלה גדולה משלו. היא מאגרפת את דרכה פנימה, נדחפת, מתעלמת
מהמבטים הנעלבים, זורקת לנהג שטר של עשרים דולר ורצה אל השמשה
האחורית. אבנר מנקב את המנוי היומי שלו ומתיישב מקדימה. עוד
כשהיה ילד נהג לשבת בקדמת האוטובוס, מאחור ישבו החברה הקשוחים
של הכיתה. הוא התרגל. המרצדס השחורה מגיחה מהסמטה ומתייצבת
אחרי האוטובוס. הבחורה רואה את המוות ליד ההגה. המוות עדיין לא
רואה אותה. בהמשך הסיפור שלי, בפרק הרביעי, הם ייפגשו פנים אל
פנים לשיחה מכרעת. בינתיים, אין לה שום כוונה להיכנע.

קוראים לה אלכס, שם די מוזר לבחורה. מעולם לא ביקרה בארץ
הקודש, אף פעם לא ניגבה חומוס באבו גוש, אין לה פרור של דעה על
גדר ההפרדה, לא שמעה עליה אפילו. הגיבורה של הסיפור שלי היא
עוד בחורה ממוצעת מיבשת זרה. ילדה. בת עשרים וארבע. דוברת
אנגלית. יש לה הורים אמידים שמממנים לה דירת סטודיו באפר ווסט
סייד. היא מסיימת תואר ראשון בפילוסופיה, מטורפת על אוכל
איטלקי. היה לה חבר ממוצא אירי, לא מזמן נפרדו. שברה לו את
הלב. כל הפרטים האלה לא ממש חשובים עכשיו. אין שום משמעות
לבניית דמות ברגעים כמו אלה. הדבר היחיד שחשוב עכשיו היא
העובדה שיש מוות, והמוות ננעל על בחורה בשם אלכס שעולה על
אוטובוס שנוסע לדאון טאון. מדובר בחיים שלה.

האוטובוס מתחיל את נסיעתו האיטית. המרצדס אחריו. הלב של אלכס
דופק, אף פעם לא דפק ככה. בחוץ שלג סמיך, בלב של אלכס מהומה.
חם לה. היא סורקת את נוסעי האוטובוס, מתיישבת בחוסר שקט ליד
איש שמן בחליפה שחורה, מביטה סביב בעצבנות, מסדרת את קווצות
שיערה. "אני צריכה לחיות!" אומרת הגיבורה של הסיפור שלי, "אני
לא אתן לו לעשות לי את זה..." היא כועסת, מסבה את ראשה לאחור.
המוות, היא יודעת, לא יעיז להכות בה במקום הומה אדם. היא תנוח.
עוד מעט תמשיך במנוסה.

האוטובוס ממשיך בנסיעתו העצלה. יושב שם אבנר ממרכז הארץ, במושב
הקדמי. בירכתי האוטובוס, ברגעים אלה ממש, מתרחשת הדרמה
האמיתית. אבל אבנר שוב מפספס אותה, אין לו מושג כמה זניחה
הנוכחות שלו. לו רק ידע. תמיד פספס את המשמעות כשרמזה לו על
בואה, אין בכך שום דבר חדש. הפרק השני של הסיפור שלי מותיר את
אבנר נטוע במושבו, חושב על ילדיו, ממתין לחיים שיעשו עבורו את
מה שלעולם לא עשו לפני כן. רבע חיוך מונח על פניו. מישהו אחר
כבר יסיים את הסיפור שלו. בשניות אלו ממש לוחץ המוות על אלכס.
המוות הוא עיקרו של פרק זה, לא אבנר.
והמוות נחוש בדעתו.


.3

באותו הזמן בדיוק, במנילה, בשעת לילה מאוחרת, מתרחש הפרק
השלישי של הסיפור שלי. הפרק השלישי הוא פרק סוער, זאת על אף
המבנה הסטנדרטי שלו. מבצעים חשאיים מתהווים בפרק השלישי,
תכניות סודיות ביותר נרקמות ואחר כך מתבטלות. הפרק מגלה טפח
מההתרחשות שניצבת מאחורי הקלעים של המציאות הנראית לעין. הוא
חושף את התככים הבינלאומיים ואת האינטרסים האפלים ביותר של
קהיליית המודיעין המערבית. החשיפה, מיותר לציין, בלעדית.

על מיטה של בית מלון חמישה כוכבים בפרבר צבעוני בדרומה של
מנילה שוכבת יפהפייה צ'כית ארוכת רגליים. היא מרגלת. הגיבור
האנמי של הסיפור שלי מופיע לראשונה בפרק זה, קצת מאוחר בשביל
גיבור. קוראים לו עומר, הוא רווק, סוכן מוסד בשש השנים
האחרונות, בוגר סיירת מובחרת, סרן במילואים. עומר מייד ייכנס
אל חדרה של הצ'כית. כרגע הוא עולה במעלית. זו הסיבה שאין קליטה
בטלפון הלוויני שלו. אם הייתה כזו, היה מקבל עומר ידיעה מכרעת
שהייתה משנה את הפרק השלישי של הסיפור שלי ללא הכר.
אבל עומר מכבה את הטלפון ביציאה מהמעלית, הוא מסכל את רגליו
במסדרונות הקומה השביעית ודופק על דלת החדר. זו לא הדפיקה
האחרונה שלו הערב.

שוכבת היפהפייה הצ'כית על מיטת הקינג סייז המצועצעת, חושבת על
ג'וזף אהובה הקרואטי. יש לג'וזף צלקת קטנה מעל הגבה, שעות
הייתה יכולה להביט בצלקת הזו. נזכרת הצ'כית בסירות מפרש קטנות
מפליגות על מימי הדנובה, על חופי הים האדריאטי, היא וג'וזפה
שלה שותים מהיין, נוגסים בגבינה המחוררת. הריגול לקח ממנה את
חייה, היא יודעת, היא הקדישה את עצמה לעם הצ'כי ולבד לה
לעזאזל, הבדידות הורגת אותה. הכמיהה של היפהפייה הצ'כית היא
הצנועה ביותר והמדויקת מכולן. עוד מעט היא תקרע את חולצתו של
הישראלי מעליו, תחבר את בדידותו לבדידותה.
קודם הם יעשו עסקים.

שומעת היפהפייה את הדפיקה על הדלת. פותחת אותה.
"למתי מתוכנן השיגור?" הוא שואל מייד בטון ענייני.
"אני לא יכולה להגיד," היא עונה ומסמנת לו להיכנס, "אבל הזמן
לוחץ."
"הרוסים עדיין בעניין?" הוא ממשיך בקו הישיר.
"הרוסים פרשו כצפוי," היא משיבה, "הקרמלין קיבל רגליים קרות.
מינוס עשרים ושבע מעלות שם, אולי בגלל זה."
עומר צוחק. יש לה הומור לצ'כית הזאת. "פה דווקא חם," הוא אומר
ופוזל אל המחשוף הנדיב שלה. "קיבלתי הנחיות ברורות לעשות את כל
מה שניתן כדי למנוע את השיגור." הוא מוסיף בידיעה שהבחינה
בפזילתו הקטנה אך המשמעותית, "מדובר בחייהם של אלפי אנשים,
ביניהם תשעה עשר יהודים, אחד מהם ניצול שואה."
הצ'כית מרצינה את מבטה. עינייה הופכות כעוסות. "נאצים
מטומטמים," היא מסננת בזעם עוצר נשימה, "לעולם לא נסלח להם על
מה שעשו. העם הצ'כי נלחם בהם בחירוף נפש שתדע לך..."

עומר מהנהן. הוא לא מזכיר את טרייזינשטט או את סבא שלו ברכבת
צפונה. הוא גם מתעלם לחלוטין מההתקפלות המבוהלת מול הטנקים
הסובייטים בשישים ושבע. מזמן לא עמד לו ככה.

"מתי מתחיל המבצע?" הוא שואל.
"המבצע מתגלגל ברגעים אלה ממש," היא עונה בעוד הוא מתיישב על
הספה, "האמריקאים והאנגלים יעלו על האי באור ראשון. זה השלב
הקריטי של ההשתלטות. לאחר מכן יגיעו האנשים שלכם, אם זה מקובל
על הממונים שלך. הציוד יסופק על ידי הנציגים שלי וימתין לכם
בסירת הגומי שליד המגדלור. מכאן זה כבר עניין שלכם ושל יחידת
הכלבים האוסטרלית. אתם הכי טובים בשלבים הסופיים."
עומר מקמט את מצחו. האוסטרלים די חדשים בעסק, הוא יודע.
"והצרפתים?" הוא שואל בנימה מודאגת.
"השתגעת?" היא כמעט צועקת, "הזונות יהרסו את הכל..."

עומר נושם לרווחה. הוא מוציא מהתיק את צרור המפות של האוקיינוס
השקט. היפהפייה הצ'כית מביטה בהן בסקרנות. הפעם המוסלמים
יחטפו, היא משוכנעת. הוא רושם את הנ.צ הרלוונטי על מפית קטנה.
הוא יעביר אותו ליחידה המגה-חשאית של השירות. מייד לאחר מכן
הוא פונה לפינת החדר, פותח את הטלפון הלוויני וקורא את ההודעה.
'אל תספר לה אף מילה', כתוב בהודעה, 'היהודים עזבו את המקום.
הזירה נקייה. אנחנו לא בעסק!'. הוא מכבה את המכשיר ומחייך אליה
במבוכה. הצ'כית מרגישה שהיא יכולה לבטוח בעומר ומחייכת חזרה.
אין שום אחיזה לתחושה שלה. עומר סיבך את השירות. ואם יש משהו
שהשירות מתעב, זה סיבוכים.


.4

"תיכנסי לרכב," אומר המוות מייד עם פתיחתו של הפרק הרביעי.
הפרק הרביעי נפתח במאבק.
מביטה אלכס במוות. מביט בה הוא חזרה. לב ליבה של ניו יורק. שעת
בוקר.

"תיכנסי, תיכנסי," הוא מצווה, "חבל לשנינו על המרדף המטופש
הזה. בסוף אני הרי אשיג אותך, גם אלוהים לא יעזור לך עכשיו.
חבל שנבלגן את העיר הזאת בגלל הנחישות שלך. אני מאוד מעריך את
הנחישות הזאת, באמת, הנחישות שלך הרואית, אבל במקרה הזה גם
מיותרת לחלוטין, היא לא תעזור לך, אנחנו נאריך את הסיפור הזה
שלא לצורך. מהרגע שבחרתי בך, קשה כבר להימלט".
"אתה לא יכול..." לוחשת אלכס, "אני רק בתחילת הדרך, אני מגששת
אחרי האהבה."
"אין שום קשר ביני לבין האהבה," צוחק המוות, "האהבה היא החיים
ואני הוא המוות. את נוטה לבלבל בין שני הדברים. לאהבה יש
משמעות, אין שום קשר ביני ובין המשמעות. אני בא והולך. אני חד.
אני רגעי. אני אפילו לא אכאיב לך..."

עומדת אלכס ברחוב ההומה ומביטה סביבה בחוסר אונים. היא באמצע.
יש לה עוד אלף דברים על הראש. ואהבה, אהבה אמיתית עוד לא הייתה
לה. היא עוד לא מוכנה, אין לה בכלל ספק בעניין. עיני האנשים
מופנות ממנה והלאה, הליכתם נוקשה, מהירה. הם דבקים בחיים, היא
חושבת לעצמה, הם לא יעצרו לעזור לי.

"אני אספר לך סיפור!" היא אומרת למוות, "אני אתן לך הסבר. מה
שצריך אני אעשה. אני אוכיח לך שעדיין לא, שחייבת להיות דרך
אחרת. בשפה שלך אני אוכיח לך." היא נחרצת.
המוות חוכך בדעתו, הוא לא מאמין בשפה והוא קרוע מעייפות. יחד
עם זאת, נדיר שמוות מתלבט. מוות חייב להיות החלטי. מצמוץ אחד
קטן של המוות, הפגנת אנושיות, וכל ההילה שלו מתמוטטת.
"דברי!" הוא מצווה. "אני ממהר אז בלי סיפורים. אני צריך להיות
באוקיינוס השקט בעוד שעתיים וחצי, יש שם מבצע מורכב שדורש את
הפיקוח האישי שלי. יש לך מאתיים מילה, זה מה שאני מקציב לך.
אבל אני מזהיר מראש, אני לא מבין כלום בלוגיקה, אז תחשבי היטב
לפני שאת מתחילה".

אלכס מישירה אליו את מבטה. היא עוצרת לרגע לבחור את המילים
הנכונות. המילים הן הישועה היחידה שלה. המוות מגרד את ראשו
בעצבנות גלוייה. יש לה אומץ לילדה, מזה אפילו הוא מתקשה
להתעלם.

"אלכס," היא מבזבזת מילה, "אני אלכס ואין לי שום כוונה ללכת!"
היא אומרת בביטחון. "אני אלכס ואני מהחיים. החיים ואני זה אותו
הדבר. אין לי שום קשר אלייך, מעולם לא היה לי, אף פעם גם לא
יהיה. אתה לוקח את המרצדס שלך ועף מפה. עכשיו אתה עף מפה. למה?
אתה שואל, כי ככה אמרתי! לא בגלל שום סיבה אחרת. אני יכולה
להסביר לך למה, באמת שאני יכולה, אבל ההסבר שלי לא ישכנע
אותך."

שוב פורץ המוות בצחוק מתגלגל. "שישים ושבע מילים," הוא אומר,
"ולא הצלחת לדגדג לי את הקליפה החיצונית. שום שיקול דעת לא
הפעלת, שום יצירתיות. את רוצה לקחת הפסקה? את רוצה לחשוב לפני
שאת ממשיכה? מאתיים מילה נתתי לך, זה לא הרבה. תתרכזי. תשקלי.
תזיעי. את רוצה להרהר שניה?" שואל המוות ברוך מסויים שלא
מאפיין את הסטריאוטיפ שלו, "נשארו לך מאה שלושים ושלוש
מילה..."

אלכס מביטה בו במבט זועם. החיים שלה מונחים על הפרק והוא מחשב
חישובים. אני אפילו לא יודעת מה אני מפסידה, היא חושבת, זה לא
הגיוני, אני הרי באמצע, אני לא מפוענחת. היא מרכינה את מבטה,
נושמת נשימה עמוקה ונכנסת אל הרכב.

"תן לי דקה," היא אומרת בתחינה.
"מאה שלושים מילה," עונה המוות, "וקחי שתיים!"


.5

פרק מוזר הפרק החמישי, מנוכר אבל נוגע ללב. אירועים מעטים
יתרחשו בפרק הזה, אירועים זניחים וחסרי משמעות: תשמע ירייה
קצרה, בדידות אחת תיגע לרגע באחרת, ייאמרו משפטים כנים בשפה
זרה, דלת תיסגר בחרטה גדולה. המוות, אגב, לא יבקר בפרק החמישי,
הוא הסתבך בתקרית מטופשת בלב ליבה של ניו יורק.

"מה למסור לממונים?" שואלת היפהפייה הצ'כית בדיאלוג הפותח את
הפרק. שיערה הזהוב גולש בעדינות אל קו הכתפיים שלה. עינייה
הכחולות ממוקדות. הבדידות משתקפת דרך העיניים האלה. גם בדידותו
של עומר, האנטי גיבור של הסיפור שלי.
"אנחנו נבוא," הוא משקר לה במצח נחושה, "בלעדינו אין לכם
סיכוי. אנחנו נעשה את מה שמוטל עלינו. זה תואם את הקוד המוסרי
שלנו."

הצ'כית מחייכת בשלווה. השלבים האחרונים במבצע עמוס הלוגיסטיקה
הושלמו. שנה וחצי של עבודה מפרכת מגיעה לכדי סיום. מיטב הכוחות
חברו למלחמה. נטל כבד יורד מליבה, היא ממש מרגישה איך הנטל הזה
מתאדה אל האוויר הפיליפיני הדחוס. המעמסה עוברת הלאה, היא
יודעת, היא עמדה במשימה הלאומית. בכבוד עמדה. כעת היא יכולה
להישען לאחור ולדמיין את ג'וזפה, לשחזר את החום האנושי שלו.
היא מביטה בעיני הדבש של עומר, רעד קל עובר בגופה. את הבלבול
בעיני הדבש היא מפרשת לא נכון. חיוך נפרש על שפתייה הבשרניות.

כמו צייד מיומן מריח עומר את החיוך שלה. גם הוא לבד, גם לו לא
יזיק מגע. הוא מתלבט לשנייה אחת בין השיקול המבצעי לשיקול
המכריע, רק לשנייה אחת, אחר כך מתקרב אל הצ'כית ומרפרף קלות על
שפתיה. הצ'כית מתמסרת.  

הגיבור האנמי של הסיפור שלי איבד משהו בדרך, הוא לא יכול
להצביע עליו בבירור, אבל כשיצליח יתמלא חרטה. הוא מחדיר את
אצבעותיו מתחת חולצתה של היפהפייה הצ'כית. שפתייה נושכות את
שפתיו בחוזקה. הוא מלקק את צווארה הלבן, מריח את ריח גופה. היא
משמיעה גניחה חלושה. את יפה, הוא אומר בדממה ורוכן אל עורפה,
יש בך משהו אמיתי. הצ'כית רועדת, ידה מגששת אל בין רגליו.
בתשוקה מתוזמנת הם קורעים זה את חולצתו של זה מעליהם. עומר
נשכב על גבו. האורות של מנילה נשקפים אליו מחדר המלון בקומה
השביעית, אורות דהויים. הצ'כית מתיישבת מעליו. בתוכו ומעליו
היא נעה בקצב קבוע. קצב גניחותיה מתגבר. שדייה הקטנים
מתנדנדים. עומר מקמר את גופו אליה, תוחב את ראשו בין שדייה.
'אני מצטער', הוא אומר בעברית וגומר. הצ'כית מחייכת. היא נושקת
על שפתיו, אחר כך מכסה את שניהם, ממלמלת משפטים כנים בשפה זרה
ונרדמת בין זרועותיו. עומר מניח את ראשו על הכרית הגדולה. משהו
לא בסדר, הוא חושב, משהו השתבש. הוא מלטף את שיערה, לובש את
נעליו וחומק החוצה. בחוץ, באחד מפרבריה העניים של מנילה, נשמעת
ירייה קצרה.


.6

הפרק השישי של הסיפור שלי הוא פרק קצר ועצוב. הוא לא עצוב
בכוונת זדון או כמשקל נגד לזיון הסוער של הפרק הקודם. שום
החלטה מוקדמת לא כפתה על הפרק הזה עצב. הפרק עצוב כי יש גם
רגעים כאלה בחיים.

בתחילתו של הפרק השישי מוטלת ללא רוח חיים בחורה בת עשרים
וארבע, לא מפוענחת, על כביש אספלט קפוא. נדרסה על ידי מרצדס
שחור. אפילו לא הכאיב לה. הפנים שלה לבנות, המומות. ההבעה שלה
מופתעת. אף פעם לא טעמה את טעם האהבה, כך הרגישה. הייתה בשלב
הגישושים. היה לה חבר ממוצא אירי. היה מכונס בעצמו. אני רוצה
שתלך, אמרה לו יום בהיר אחד, אני לא מרגישה איתך את מה שמגיע
לי להרגיש. אמרה וצדקה. הלך האירי, חזר אל הדבלין והמרפיס,
המשיך לחפש לו מישהי שתפורה למידותיו.

אנשים רבים מצטופפים סביב בחורה ממוצעת מיבשת זרה שמוטלת על
כביש ראשי בשדרה החמישית. אחד מהם מזמין משטרה, אחר מזעיק
ניידת טיפול נמרץ. ילדה קטנה פורצת בבכי מר. אישה עבת בשר
מקללת את אלוהים במבטא משונה. לפני שעתיים וחצי הבחינה הבחורה
במוות רודף אחריה. לא ויתרה בקלות, ייאמר לזכותה, נלחמה. קראו
לה אלכס. היא הייתה הגיבורה של הסיפור שלי. עכשיו היא שוכבת על
הכביש המושלג במבט קפוא. המילים בגדו בה.


.7

צועדת יפהפייה צ'כית ברחובות הקרים והארוכים של פראג. שעת בוקר
מוקדמת. אין ענן אחד בשמיים, רק דמדומים. השמש עדיין מעבר לקו
האופק. היא הולכת בצעדים בטוחים, עוצרת לרגע ומביטה בנהר הרחב.
מביטה שוב. אחר כך היא חוצה את הכביש הראשי, חולפת בין הכנסיות
המפוארות בהתרגשות, מעבירה את הכרטיס המגנטי שלה בחריץ שליד
דלת הבניין הגדול והמכוער ועולה במדרגות הישנות. בפרק הראשון
של הסיפור שלי, זה שצונזר מסיבות כאלה או אחרות, התרחש אירוע
רב ערך שהוביל להחלטה האמיצה.

"בוקר טוב מילאן," אומרת הצ'כית.
"בוקר לא קל," עונה לה גבר גבה קומה במבט מיוסר, "שבעים ואחד
הרוגים לא מוסיפים אור לבוקר הזה..."
היפהפייה מהנהנת בצער. עייפות גדולה ניכרת על פנייה.
"אני לא מאשים אותך," הוא אומר, "עשית את כל מה שיכולת לעשות.
את הסוכנת הכי טובה שיש לי כיום, חשוב לי שתדעי את זה. דברים
מהסוג הזה קורים, אינטרסים משתנים, מוקדי כח מתחלפים, עפים,
מוטחים בקירות וחוזרים בלבוש אחר. זה עולם מתעתע, לא תמיד אני
מתיימר להבין אותו. הכל מורכב מכל כך הרבה ניואנסים שזה הורג
אותי, זה מבלבל אותי בצורה שלא תיאמן. אל תאשימי את עצמך, תעשי
לי טובה, בסופו של עניין השיגור נמנע. וכמה שקשה לי להגיד את
זה, הוא נמנע במחיר ראוי".
"אני עוזבת," אומרת דמות המשנה של הסיפור שלי ללא היסוס. היא
החלטית. אין לה שום סבלנות לסמול טוק ברגע כזה. "אני ממשיכה
הלאה..." היא מישירה אל מילאן את עיניה הכחולות.

מילאן מביט בה בפליאה. היופי שלה מושלם בעיניו. השיער הזהוב
שלה גולש בזעם כבוש אל צווארה. עמידתה גאה. עיניה בטוחות
בעצמן. באותו רגע מבין מילאן את מה שנדמה כי תמיד ידע.
"קרואטיה?" הוא שואל.
"קרואטיה..." היא עונה בחיוך נבוך.

מילאן קם ממושבו ומצית סיגר עבה, אחר כך הוא פונה אל חלון
הזכוכית הגדול ובוהה החוצה. השמש מתחילה להפציע, יהירה
וגנדרנית. מחשבה אפילה עוברת בראשו של מילאן, מחשבה שהוא לא
מצליח לגרש ממוחו הקודח. המחשבה הזו, אגב, שייכת לסיפור אחר,
לא לסיפור שלי. הסיפור שלי מסתיים ביפהפייה צ'כית עם רגליים
ארוכות ולב פצוע שעוזבת בניין גדול ומכוער בפעם האחרונה בחייה.
בה ובכמיהה הקטנה שלה לקרואטיה. אומנם כמיהה קטנה
אבל כמיהה מדוייקת. המדוייקת מכולן.