.1
כבר ארבע שעות אני שוכב במיטה ומביט בתקרה. הידיים שלי שמוטות
לצדדים, רפויות, הראש שלי מונח על הכרית בזווית קהה וקר לי. כל
כך קר לי. כמה שאני שונא את החורף המזויין הזה. בקצה הימני של
תקרת חדר השינה אני מזהה קילופים של צבע. היה פה פעם ערבי מיפו
שהעביר ניגוב שטחי של סיד לבן בפינות החדר ודפק אלפייה. זה קרה
בימים שערבים עוד שיפצו את תל אביב, בזמן אחר לחלוטין. ערימה
של סוודרים מכסה את שולחן הכתיבה שלי ומסתירה אותו. תחתונים
וזוגות גרביים זרוקים על הרצפה בין עיתוני סוף השבוע. ספר של
בננה יושימוטו מונח על הרצפה הקרה, עוד לא פתחתי אותו אפילו.
כלום לא מעניין אותי - לא החיים, לא ספרים, לא יפנים קטנים וגם
לא סושי מחורבן עם אצות מיובאות ממלזיה. אני שוכב על הגב ומביט
בתקרה. שום מוטיבציה אחרת אין לי. כיביתי את החימום, זרקתי את
קופסת הסיגריות לפח, נכנסתי אל תוך השמיכה. כבר ארבע שעות
שהריקנות דופקת לי עם פטיש בתוך הראש.

אני שוכב על הגב במיטה הזוגית בחדר השינה המטונף שלי, סורק
באיטיות את התקרה הלבנה ומחשב חישובים. שלוש עשרה הוא השורש של
מאה שישים ותשע. שתיים בשישית זה שישים וארבע. סינוס ארבעים
וחמש זה שורש שתיים חלקי שתיים. מספר לא רציונלי. אותו הדבר גם
בקוסינוס ארבעים וחמש. זו נקודת החיבור ביניהם.

כשהייתי בן תשע למדתי את לוח הכפל בעל פה. סתם כי בא לי, כי
רציתי, אני אפילו לא זוכר למה. כשהייתי בן שבע עשרה הכנסתי
אצבעות קפואות לחולצה של גלית מחמש יחידות וליטפתי לה את
הפטמה. זה קרה כשפתרנו משוואות טריגונומטריות למבחן המגן.
עברנו על הזהויות מדף הנוסחאות כשבדחף פתאומי וחסר בושה אחזתי
בשדיים הקטנים שלה. גלית מחמש יחידות קפאה לרגע בזעם עצור, אחר
כך המשיכה לפתור פולינומים ממעלה שנייה. הייתה לה פטמה קשה
וזקופה. גם אני הזדקפתי. אחרי שבועיים היא כבר נתנה לי להכניס
את היד לתחתונים שלה. בשקט נתנה. בדממה. זו הייתה התמסרות
שמרגשת אותי עד היום. כשהייתי בן עשרים וארבע נכשלתי במבחן
המסכם בחשבון אינפיניטסימלי. על אינטגרל משולש נפלתי, שאלה
פשוטה. זה היה יום חם ומסריח של אמצע יולי ושום דבר לא התחבר
לי בתוך הראש. הגעתי מהאוניברסיטה מזיע, טרקתי את דלת הבית
והרחתי את הריח של אמא שלי. ריח של כאב שחודר לעצמות. היא כבר
הייתה בבית החולים באותו זמן.


.2
כמו שצריך מתה אמא שלי, בגבורה של מפסידנים. בלי תרופות בעשרות
אלפי שקלים, בלי כימותרפיה והקרנות, בלי תעלולים של רופאים
מגלומנים. כפי שביקשה למות כך מתה. במהירות. ללא מאבק. עם חיוך
קטן ומפוכח, עם מנות מדודות של מורפיום ומבט ריק אבל שלם
בעיניים. מבט שירשתי ממנה. כך לפחות טוען אבא שלי.

"כמו אמא שלך", אומר אבא שלי על הכורסא בסלון הדירה הקטנה שלי,
"כמוה בדיוק אתה מביט בתקרה בחוסר אונים. אתה לא נלחם, אתה לא
מתמודד, בורח בשיטתיות ממאבקים קשים". אבא שלי מכווץ את הגבות
שלו במה שהוא מעריך כמבט חומל. "תצא כבר מהבית", הוא מפציר בי,
"תרחץ פנים ותתחיל להילחם על המקום שלך. העולם הזה הוא עולם
דינמי, הוא לא עולם קל. זה עולם שצריך לפלס בו דרך, הדרך לא
תפלס אותך. אולי זה היה ככה פעם אבל זה נגמר. העתיד הוא מלחמה
והוא שייך לאינדיווידואלים".
ואני. אין לי מה להגיד לאבא שלי. אף פעם לא היה לי. ואין לי גם
מה להגיד על מלחמות. "אתה הפסיכולוג", אני אומר לו בחוסר חשק,
"אני לא מבין בהגדרות המטומטמות האלה שלך. אתה הסנדלר שכולם
צוחקים עליו כשהוא הולך יחף וכואבות לו כפות הרגליים".
אבא שלי לא עונה, הוא צוחק בזעם. הוא ממלמל משהו על פוקו ועל
המשוגעים האמיתיים, אחר כך נאנח בהבעה מניפולטיבית ומתעטף
בשתיקה. הוא רושם לי צ'ק אחד לחשבונות, אחר לשכר הדירה, קם,
נושק לי על הראש, משאיר מזומן על השולחן וטורק את הדלת.


קר לי.
החלונות בחדר השינה שלי פתוחים למחצה. בדירה ממול אני רואה את
השכנה שלי דנה, בחורה נחמדה, לא הסגנון שלי אבל חברותית. שלשום
אמרה לי שלום מהוסס בפינת הרחוב שליד הבית. אני שוכב על הגב,
מגביה את הכרית ומתבונן בה רובצת על הספה בסלון עם תנור גז
דולק וחלון פתוח לרווחה. היא מדברת בטלפון. תמיד היא מדברת
בטלפון. השפתיים שלה עולות ויורדות כמו בסרט אילם, מתמתחות
ומתכווצות, החיוך האנמי שלה מופיע לרגע ונעלם. קשה לראות שביב
של אושר בסלון של דנה עם השולחן מאיקאה והאהיל הכסוף מאיקאה
והספה מאיקאה ואגרטל החמניות המלאכותיות. אני אוסף את עצמי
מהמיטה, סוגר את החלונות, מכבה את האור ועוצם עיניים לכיוון
התקרה. כמה שקוף יכול להיות חושך לפעמים.


.3
את תקופת הדיכאון הקודמת שלי הצילה זונה. אני יודע שזה נשמע
מוזר אבל ממש לא איכפת לי איך זה נשמע. החיים שלי היו קהים,
אפורים, וחסרי מעוף. החיים שלי היו מנגינה שצריך להמשיך לנגן
באחד הטקסים המזויינים ביום הזיכרון או ביום השואה או ביום
השנה לרצח. שנה אחרי שנה. אמא שלי מתה אז, דוקטור לכימיה עמוסת
פחדים שסירבה לעבור כימותרפיה. סתם מתה. בחדר בנאלי, בשעת
צהריים בקיץ הלא נכון במחלקה האונקולוגית בתל השומר. אבא שלי,
לעומתה, המשיך בנאומים הארוכים והמבוהלים שלו על העולם, על
פרוייד, על יונג, על מה שהיה ועל מה שעוד יהיה. אינטגרלים
ודיפרנציאלים התגלגלו לי בראש בלי שליטה, מהגבול התחתון אל
הגבול העליון, מהמונה למכנה וחוזר חלילה.  ורק זונה. רק זונה
הצליחה להוציא אותי מהמקום המבוהל וחסר התקווה שהייתי בו פעם
אחת. האמנתי אז שהיא גם האחרונה.

"שלום", אמרתי לשפופרת בקול מתכתי, "אני רוצה להזמין זונה".
"זה לא בית זונות פה אדוני", אמר לי קול מתכתי אחר שנשמע כעוס,
"פה זה משרד של נערות ליווי. אם אתה רוצה זונה אתה יכול ללכת
לתחנה מרכזית. הם בטח יתנו לך שם איזה חדר מעופש עם ונטילטור
מתנדנד ותוכל לתקוע את הזין שלך לאיזה חור שרק תרצה".
"אני מצטער. אני רוצה נערת ליווי", עניתי בשלווה.
"בשמחה אדוני", הוא התרצה מייד, "את זה אני יכול לסדר. זה שלוש
מאות שקל לשעה כולל מע"מ. יש לנו את מיטב הבחורות בשבילך".

הזמנתי זונה. אני לא זוכר את התאריך המדויק אבל אני זוכר ששום
דבר לא הצליח לגעת בי באותה תקופה, גם לא היא. הייתי מתהלך
במסדרונות הפקולטה הארוכים בעיניים קרות ונטולות תוכן. הייתי
יושב בהרצאות, זקוק נואשות לשעות שינה, מעתיק מהלוח הלבן
נוסחאות ארוכות במבטא רוסי אל דפים משובצים. את הדפים הייתי
דוחף אל התיק בלי שום כוונה לחזור ולעיין בהם. הפסקתי לשבת
בבתי הקפה בצהריים של יום שישי, גם לאונן הפסקתי. את מעט
החברים שהיו לי הצלחתי להרחיק ממני, מסתבר שזה לא ממש מסובך.
יש רגעים כאלה בחיים של בן אדם שהוא לא ממש מבין בשביל מה
המאמץ. רגעים שבהם אדם סוגר חלון, מכבה את האור, מביט בתקרה
והתקרה לא עונה לו. זה גם לא התפקיד שלה. ברגעים כאלה השמיים
נסגרים לכיוון האדמה ואין תכלית להתנהלות המחזורית הקבועה.
הליכה במעגל יכולה לשגע כל בן אדם. כמו סינוס וקוסינוס למשל,
הם נפגשים בזווית של ארבעים וחמש מעלות, שורש שתיים חלקי
שתיים, וממשיכים הלאה. סתם ממשיכים בלי תכלית. עד המאה שמונים
מעלות הבא ואחר כך שוב. את חוסר התכלית ראיתי בעיניים הירוקות
של אמא שלי, אמא שלי של לפני המורפיום ואחרי התקווה. בחדר
סטנדרטי מתה, ארבע מטר על חמש וחצי, על מיטה ארוכה אחת עם הריח
העמוק והטחוב של המוות.
אז הזמנתי זונה. לא ראיתי בזה דבר יוצא דופן.

היא דפקה על דלת העץ שלי חלושות ואני השתרכתי בחוסר חשק לפתוח
אותה. בחורה צנומה עם עיניים כחולות בהירות, נמוכה, עייפה
וחסרת חן. על הפנים עמוסות האיפור שלה נח חיוך מזוייף, כמו של
המוכרות העצובות בדלפק של מקדונלד. קראו לה נדיה. היא הגיעה
לארץ מרומנייה עם דרכון של חברה, ניקתה דירות, שטפה רצפות, אחר
כך גילתה את הכסף הקל.

"איזה נערת ליווי אדוני רוצה?", שאל אותי המתכתי הכעוס. "אדוני
רוצה מזרחית, אסייתית, רוסיה, שמנה, רזה, שדיים גדולים, שדיים
קטנים, מה שאדוני אוהב אני שולח".
"אוקראינית", עניתי בקול יבש בלי ממש להתכוון, "תביא אוקראינית
שנראית טוב. אני סומך עלייך".
"אין בעיות אדוני", הוא לעס את המסטיק בקול, "שיהיה לכם ערב
היי קלאס אני מאחל לך. אני אשלח לך אוקראינית חמישה כוכבים.
אתה רק תכין מזומן".
שלח רומנייה. נדמה לי שעובר גבול בין אוקראינה לרומניה אבל אני
לא ממש בטוח. לא שאז זה היה איכפת לי. זה היה הדיכאון הראשון
שלי.


.4
גשם מתחיל לרדת בחוץ. אפשר לשמוע אותו מתנפץ על זגוגית החלון.
עוד מעט הוא ייפסק ויבוא אביב וקיץ וסתיו ואחר כך שוב. אני
בחדר השינה שוכב על הגב, המבט שלי לא ממוקד, האור כבוי אבל
ניתן כבר לגשש דרכו. על מדף הספרים שממול אני מזהה את הספר
העבה במתמטיקה דיסקרטית. בספר נמצאים כל תורות האינסוף שקיימות
בעולם. יש הרבה סוגים של אינסוף בעולם, אינסוף סוגים של
אינסוף. יש אינסוף אחד שיכול להכיל בתוכן אינסוף אינסופים שהוא
גדול מהם. האינסוף הזה מוכל באינסוף גדול ממנו. אני לא ממציא
את זה. הספר נוטה על צידו, נתמך בקלסר החשבון הדיפרנציאלי. אני
מותח את שרירי התאומים וחושב על המבט האטום של נדיה, היא מעולם
לא תכיר את תיאוריית האינסוף של קנטור והתיאורייה הזו אף פעם
גם לא תחסר לה. אני חושב על קנטור שנכנס ויצא מבתי המשוגעים עד
שמת באחד מהם, על אמא שלי שמתה בגלל מוטציה סרטנית שמתרחשת
בהסתברות ששואפת לאפס, על החלל הריק שאני צף בתוכו. המחשבות
שלי לא מסתנכרנות.

בצעדים קטנים ומדודים היא נכנסה אל הסלון ובחנה אותו הזונה.
היא התיישבה על הספה הארוכה, סימנה לי להתיישב לידה במיומנות
ניכרת ומזגה לעצמה יין מבקבוק שהיה מונח מראש על השולחן. במבט
חפוז הציצה בערוץ הספורט, בשעון, וחייכה אליי שוב את אותו
החיוך. עשרים וחמש דקות מאוחר יותר היא שכבה על הבטן עירומה
בחדר השינה שלי, גונחת בעוצמה כשידי שורטות את גבה השברירי.

"אתה רוצה אני מזדיינת בקול?"  שאלה כשצעדנו לעבר חדר השינה.
"מה אני רוצה?"
"בקול", היא ענתה באדישות, "אני לעשות קולות מזדיינת או אני
לעשות שקט". היא הביטה בי במבט מנוכר, נטול חמלה, שלוש מאות
שקל לשעה. היא זלזלה בי ואני זלזלתי בה. חסרי ערך היינו אחד
בעיניים הריקות של השני.
"אתה רוצה אני על הגב, אתה רוצה אני על הבטן, אתה רוצה אני
מציצה לך?"
פתחתי את דלת חדר השינה בדממה, מביט בחמוקי גופה.
"מה אתה רוצה נדיה נותנת...", היא המשיכה, "אבל עם קונדום אתה
שם לפני. בלי קונדום חמש מאות שקל אני מחיר שלי". אמרה וליטפה
את החזה שלי בידיים קרות.

הבטתי בגוף הצעיר והנוקשה שלה, באיפור הכבד שעל פנייה.
"על הבטן בקול עם קונדום אני רוצה!", עניתי בטון החלטי ודחפתי
אותה בלי טיפת עדינות אל המיטה, מאפשר לה להפשיט אותי
ברומנטיות זולה שראתה בסרטים אמריקאים. כשאני ערום הפשטתי גם
אותה באיטיות, את נדיה שהוציאה אותי מהדיכאון הראשון שלי. אחר
כך הפכתי אותה על הבטן, אחזתי במותניים שלה, רכנתי מאחוריה,
החדרתי את הזין שלי במרווח הצר שבין רגליה, שרטתי את גבה
המשומש, גמרתי, שילמתי, ליוויתי אותה אל הדלת, נשקתי בנימוס על
שערה הפרוע והלכתי להתקלח. את כל החרא שנצבר אצלי במשך חודשים
נתתי למים לנקות. רועד עמדתי במקלחת, דמעות יבשות של סוף הקרב
הנוכחי זלגו מעיניי, מתערבבות במים הרותחים ושורפות את שכבות
השנאה העצמית שעטפה אותי אז. את השנאה ואת הרחמים. התגעגעתי
אליה, אל אמא שלי ואל הידיים העדינות שלה. כמה שהתגעגעתי אליה
לפתע. סגרתי את ברז המים, התנגבתי במהירות ויצאתי אל בית הקפה
השכונתי לשתות אספרסו כפול עם קליפת לימון מגוררת. פתחתי עיתון
והצתתי סיגריה. למחרת כבר ישבתי בספרייה ופתרתי שישה תרגילים
באלגברה לינארית.

היא הייתה אורחת לרגע בשלוש מאות שקל לשעה. זה כל מה שיש לי
לומר עלייה. כמו שבאה, כך נעלמה. היא הייתה ים המלח של הדיכאון
הראשון שלי - המקום הכי נמוך שממנו אפשר להסתכל רק למעלה.
המקום בו עומד אדם ומחליט שדי כבר עם הייסורים, שהגיע הזמן
להפסיק או לסלוח - אחד מהשניים. רק אלוהים מכיר את המקום הזה.
רק אלוהים יודע למה דווקא שם, למה דווקא נדיה, מה התרחש באותה
המקלחת ומה ייחלץ אותי בסיבוב הבא. אולי גם לאלוהים אין מושג.



.5
אני שוכב במיטה המזויינת כבר יותר מארבע שעות, רואה את אמא שלי
עולה במדרגות בנשימות כבדות, עוצרת לנוח בין קומה לקומה בלי
להוציא תלונה אחת מהפה. היא פותחת את דלת הבית בפעם האחרונה
וניגשת אל המטבח לאפות עוגיות. מדי פעם היא מגיעה אל הסלון
ומתקרבת אל החלון הגדול לשאוף אוויר צח. אני רואה את עצמי צופה
בטלוויזיה, מציץ בנחישות המוזרה שקפצה על אמא שלי הבוקר. היא
יוצאת מהמטבח עם מגש העוגיות, עם שתי כוסות חרסינה ומתיישבת
לצדי. אנחנו יושבים בדממה ולוגמים מהקפה הרותח.  אני שוכב על
הגב, מביט בתקרה ונזכר בעיניים השלוות שלה כשהיא מקרבת את הכוס
אל פיה. היא לא אומרת דבר. יודעת. מפנימה. מתמידה בשתיקה
עיקשת. אני נזכר כיצד עלעלה במחברות שלי והסבירה בסבלנות אין
קץ על משוואות טיילור ועל הדרכים השונות להתמודד איתן. אני
רואה את מבטו המרוטש של אבי בחדרה הסטנדרטי בבית החולים. איך
סגר את הדלת ובכה במשך שעתיים תמימות ליד גופה המת של האישה
שמעולם לא אהב בחייה. קול מערכת הסטריאו מהדירה של דנה חודר את
החושך שמסמן את בואו של הדיכאון השני שלי. שיר של לו ריד מטשטש
לי את הזיכרון לרגע. אני עוצם את עיניי ומתאמץ לשחזר את תווי
פנייה העדינים של אמי, את הלחיים האדומות ומלאות הסומק הזול של
נדיה, את שפתיו של אבי ממלמלות מילים מתוך ספרים עמוסי
סמנטיקה. אני משנן נוסחאות, מציב משתנים גלובליים, משחק
במספרים. מהדיכאון הראשון שלי הוציאה אותי זונה מרומניה. ראיתי
את הבדידות זועקת  דרך עיניה. השני מתדפק על הדלת שלי כבר
יומיים וחצי, מאז שסיימתי את המבחן האחרון של התואר. מאז שהכל
נגמר. בצעדים איטיים יצאתי מהאוניברסיטה, לקחתי נשימה ארוכה,
הבטתי בשמיים הכחולים והסתומים והתחלתי לצעוד אל תחנת
האוטובוס. בשקט בשקט, בלי סימנים מוקדמים, הרגשתי איך הריק הכל
כך מוכר הזה מתגנב אליי שוב. בהיחבא. בלי שליטה.

מחר אני אקום ואקרא את בננה יושימוטו. אם צריך דיכאון שני אז
יהיה דיכאון שני. אם אין מנוס אז אין מנוס. זה אני וזה חוסר
האונים שירשתי מאמא שלי. אני נותן לדרך לפלס אותי כמו שרוח
מגלפת אבן, אני לא מתרגש. אני נותן לריק לחלחל פנימה. אני לא
מתכונן למלחמה, מאבקים מקשים עלי, אני מביט בתקרה במבט שלם,
מבט ריק. כאלה הם החיים. לפעמים אתה מרוגש ממבט מזדמן של ילד
בדרכו לבית הספר, לפעמים האדישות מרוקנת אותך. כל דבר בזמן
ובמקום שנבחר באקראי. אני שוכב על הגב, מביט בגרביים, בערימת
הסוודרים שמכסה את שולחן הכתיבה, בקילופי הצבע שהשאיר הערבי
מיפו ועושה חישובים. שורש שתיים חלקי שתיים, בפלוס או במינוס
זה לא משנה. רגע קצר בו פוגשת המשמעות את אחותה חסרת המשמעות.
פעימה בת מאה שמונים מעלות. הן אומרות שלום, מחייכות האחת
לשנייה, אחר כך עולות ויורדות בעולמות מקבילים, כל אחת
לכיוונה. כמו אמא שלי שמתה בלי סיבה ועם ארבע מנות מורפיום
כשלצידה אבא שלי שלא חי מעולם, מחזיק את ידה העדינה. עולמות
מקבילים שנפגשו לרגע קצר. כמו המלחמה והשלום והפיגועים והזונות
מרומניה. כמו הכאב, הגעגוע והאהבה. כמו הפטמה של גלית מחמש
יחידות שרעדה מעונג  בזמן שהאצבעות שלי רפרפו את קצותיה,
מחפשות אחרי טיפה של רגש בעולם הזה וגם מוצאות את הטיפה הזו.
לא בפעם האחרונה.