אני מתעורר. אמצע הלילה ואני לא מרגיש שישנתי.
חלמתי. אבל זה לא באמת לחלום. זה כאילו לעבוד על עצמך שאתה
חולם. מן הרגשה ששלטת בכל  דבר שקרה בחלום הזה. מניפולציה
עצמית כזאת.

זה כמו נערים בשירותים של ביתספר. מוציאים קופסאת סיגריות,
מחייכים. אבל החיוך קפוא, העיניים מתות, האגרופים קפוצים. הם
לא באמת שם. זה רק הדמויות שלהם שמוצבות שם, משחקות את המשחק
בנאמנות.

אני לא ממש מצליח להירגע, זאת נראית לי הבעיה. ניסיתי את
הטכניקה של להסתכל על נקודה כלשהי. זה עוזר, נותן משהו קבוע
להתמקד בו. ואז הנקודה נשטפת באור, ופתאום היא אור בעצמה, וכל
המחזה הוא אדום ויפה. מן שקיעה, או זריחה. זה כמו תרנגולת שלא
יודעים אם קודם היא מטילה ביצה ואז הופכת לאור, או קודם נהיית
אור ואז מטילה ביצה.

עכשיו נהייתי עצוב ואני לא יודע למה. אולי זה בגלל הביצה. אולי
זה המצב הבטחוני.

אני חייב לכתוב את זה.