לא רציתי שתלכי בכלל.
יכלתי להמשיך שעות.
אולי הייתי מלטף לך את הגב ומחבק אותך בזרועותי,
רציתי שנשאר ככה לפחות עוד כמה שעות, אם לא לתמיד.
פשוט לא רציתי שתלכי.
אלוהים איזה לילה זה היה. מי היה מאמין... ועוד עלי...
אני... שפשוט לא מסתדר עם כל הקטע ההזוי הזה של ה"דייטינג",
אני שכבר שנים מחפש את אותה האחת שתואיל בטובה ותהיה החצי
המשלים שלי... אני שלמדתי מזמן לצחוק על עצמי בכל מה שנוגע
למערכות היחסים בחיי או יותר נכון לא קיימות בחיי.
אני לא מאמין שהיית פה בכלל!
שכבת על המיטה שלי, אורו של הירח משתקף על גופך העירום. הייתי
מצלם אותך ככה לו הייתי יכול... אבל לא היתה לי מצלמה ואם היתה
לי בטח לא היית מרשה לי לצלם. במקום זה חרטתי את המראה המופלא
עמוק בתוך מוחי, בתוך ליבי, בנשמתי.
עברה במוחי מחשבה מטורפת, אולי אם אני אעצור את השעון בווידאו
לא תשימי לב שהזמן עבר ותשארי עוד? הרי לא באת עם שעון על
היד... ומידי פעם ראיתי אותך מגניבה מבט אל הספרות הזרחניות
שהבהבו על המכשיר. כמובן שלא יכלתי לעשות את זה כי היית שמה
לב, אבל השתעשעתי במחשבה בראשי, גלגלתי אותה קדימה ואחורה כמה
דקות ואז זנחתי אותה וחזרתי להביט בך שרועה שמה על המיטה שלי.
אף אחד לא יאמין לי אם אני אספר שהיית פה איתי. אפילו לא
החברים הכי טובים שלי.
אני יכול כבר עכשיו לדמיין את המבט מלא הרחמים שיהיה להם
בעיניים, ואז החיוך מלא הלעג יעלה על השפתיים ואני אומר שסתם
צחקתי ובכלל לא רצית לבוא למרות שביקשתי ממך כמה פעמים.
אז אני לא אספר לאף אחד. אשמור את הלילה הזה לעצמי, גם ככה יש
דברים שאין ראוי להפוך אותם למילים ותיאורים אלא מוטב להשאיר
אותם מעורפלים במחשבותיי לשם הם שייכים.
אם רק היית יודעת כמה שנאתי את הרגע בו התלבשת...
רציתי לרוץ ולחטוף לך את החולצה, לנעול את הדלת, להחזיר אותך
חזרה אל השקע הקעור שגופך יצר בכריות שעל המיטה שלי, רציתי
שתשארי... שלא תלכי... למה אתן תמיד הולכות?!
אבל התלבשת. הרמת את התיק הכחול שלך מהכיסא וביקשת בחיוך שאקח
אותך הביתה.
ואני... אני לא יכול להגיד לך לא.
לקחתי את המפתחות של האוטו, פתחתי לך את הדלת בחוסר רצון
ויצאנו אל הרחוב.
הסעתי אותך הביתה כשאני מברך כל רמזור שהראה אור אדום, מחפש את
המכוניות האיטיות ביותר לנסוע אחריהן ומספר לך סיפור מצוץ על
כמה שאני מתעב את הכביש המהיר ומעדיף לנסוע ככה, בדרכים
צדדיות. לא רציתי שהדרך תגמר...
עצרתי ליד הדלת שלך, חייכת אלי ויצאת מהמכונית.
הרדיו ניגן שיר הולם במיוחד...
"If only I could turn back time"... נזכרתי בסרט... שנאתי את
הדלתות המסתובבות של חיי! למה לא אמרתי כלום?! למה לא עשיתי
כלום?! למה נתתי לך ללכת?
הגעתי הביתה.
נכנסתי אל הדירה והלכתי ישר אל הסטודיו.
הבטת אלי, מחייכת, בצבע שמן חי מעל כן הציור.