לפתע, ראיתי אותה תלויה מלמעלה. מסתכלת עליי בשלווה גמורה עם
העיניים העגולות, השחורות הגדולות שלה. התגובה הראשונית שלי
הייתה, כמובן, בהלה. לא ידעתי מה אני אמור לעשות. פחדתי. אני
לא אשקר ואומר שלא פחדתי, אבל ידעתי שבני משפחתי, שבאותה שעה
ישנו שנת ישרים בבית, סומכים עליי. ביודעי זאת, ולמרות הפחד,
החלטתי לנסות ולכלוא את האויבת בכלוב השקוף. דקות ארוכות פעלתי
וניסיתי לתמרן את הכלוב, להערים על האויבת שתיכנס את הכלוב,
אבל ללא הועיל. לאחר מכן, כאשר הייתי אובד עצות, עלה בראשי
פתרון קיצוני: לוחמה כימית. צוק העיתים דרש פתרונות החלטיים.
רדפתי אחריה עם סילון הרעל. המכה הראשונה הייתה הקטלנית ביותר.
היא החווירה, אבל למרות זאת, היא המשיכה להילחם, וזחלה במהירות
בראותה אותי אחריה עם נשק הדין. עדיין בורחת, עדיין מסתכלת
עליי בעיניה השחורות. נדרשו עוד מספר מכות של רעל לבן עד שהיא
פרפרה למוות, וכשזה קרה, הרמתי אותה, וקברתי אותה בקבר ללא
שם.
אחרי כן הלכתי לישון. בלילה לא הפסקתי לחלום על השממית שהרגתי
אתמול. איך שראיתי אותה בהתחלה על התקרה, שניסיתי להכניס אותה
לקופסת הקפה הישנה של אמא שלי, שריססתי אותה בתרסיס נגד חרקים,
ובסוף, שהרמתי אותה עם היעה והורדתי את המים.
עצוב, לא?