אז - הוא בכה והתנצל. היום - הוא מתנהג כאילו כלום לא קרה.
שבוע אחרי שהוא סיפר לי, חגגנו שנתיים ביחד.
הוא שכח לקנות מתנה.
הוא הבטיח שנעשה באותו הערב כל מה שרק ארצה. מעין סוג של
פיצוי.
את מהלך היום הוא לא בילה איתי: הוא נח, ביקר משפחה, בילה עם
חברים.
אני לא הפסקתי לחשוב לאן נצא ומה נעשה. למרות מה שקרה לא
הרגשתי שאני פחות אוהבת או רוצה להתרחק. כן, הייתי פגועה, אך
משום מה דמיינתי לנו ערב חלומי ומלא אהבה. זכרתי עד כמה הוא
אוהב את הים והחלטתי שזהו המקום הנפלא לבילוי. נטייל, נאכל
לאור נרות, נתכרבל על החוף, והחשוב מכל - נצא - נראה אנשים, לא
נשב בבית כמו כל סופשבוע בשנה האחרונה. כשהגיעה שעת היציאה,
לאחר שסוף סוף החלטתי מה אלבש - הוא התקשר.
במחשבה שנייה - הרעיון שלו לא היה כל כך נורא, זה מאוד נחמד
ונעים לבלות ערב שקט עם החבר בבית, לראות סרט ב DVD ולהתכרבל.
אך המחשבה הראשונה שעלתה במוחי כשהוא הציע את ההצעה הייתה:
מניאק, אני שונאת אותך! זה מה שאנחנו עושים כל שישי במהלך השנה
האחרונה. אני תכננתי, דמיינתי, אתה הבטחת שנעשה כל מה שארצה.
היו לו סיבות, אין לו כסף, הוא לא מרגיש טוב. כמו שהיו לו
סיבות למה שקרה לפני שבוע וקצת. אבל הסיבות לא מרככות את
הפגיעה, את תחושת האומללות העצומה שהרגשתי, העצב הנורא שהשתלט
עליי.
טוב בסדר, אמרתי, נראה סרט ב DVD אם זה מה שאתה רוצה.
למה אני לא עוזבת אותו? אני לא מבינה. הוא לא בן אדם רע
בעיניי, אלא פשוט לא מתאים לי, לא מהסוג שאני צריכה. אבל אני
חלשה, ותלותית, וכל כך פאתטית.
כלומר, הוא בגד בך! איזו עוד סיבה להיפרד את צריכה ?! |