אני כל כך אהבתי אותו, הוא היה הכל בשבילי. אני זוכרת, היינו
נוסעים לפארק האהוב ביותר עלינו-פארק שאול, היינו פורשים
שמיכה, אוכלים ענבים ובעיקר מתנשקים. היה לנו טוב לתקופה
ארוכה, אולי לי יותר ממנו.
פתאום הוא התחיל להתרחק אך לא הרפתי ממנו, לא יכולתי להרשות
לעצמי לאבד אותו, נשמתי אותו כל יום. אך פתאום עזבתי ואמרתי
שלום בגאווה.
החלטתי למחות כל דמעה, לצבוע את החדר בכחול ולהמשיך הלאה.
אך זה לא קרה.. הייתי שומעת את לני ומבינה שהדמעות באות מכאב,
עמוק ומייגע, ניסיתי להשתחרר, נלחמתי, סבלתי, עברתי עונות עד
שבאה תקופה ונחשפתי אליו, אוי זה היה כל כך טוב, כל יום בבוקר
היה לוחש לי באוזני, חלש חלש שלא שמעתי, האמנתי שהוא נחשף אליי
כי הוא אוהב אותי, אני יודעת שהוא אוהב אותי!
נעטפנו אחד בשני ותמכתי בו המון. לאט לאט הוא נגמר לי, לא
הבנתי למה כל כך מהר, "לא היית פה הרבה, לא הספקנו לעבור הכול
ביחד, איך אתה לא מבין שאני צריכה אותך, אני אוהבת אותך!!!!"
כך אמרתי לו בימינו האחרונים, התחננתי שלא יעזוב אך הוא אמר
שהוא חייב, שאין לו ברירה. הוא אמר שיחזור, שתמיד יזכור אותי,
עד לפעם הבאה...
הרגשתי שהוא בוגד בי,
שהוא משחק בי,
התגעגעתי אליו, ספרתי את הימים. התכתבנו כל יום, בנשמה,באוויר,
בגוף , אייי בגוף... אך תמיד הרגשתי שאיכשהו משהו חסר, שהוא פה
חסר לי. עברו חודשים והקשר התנתק בינינו, לא שמתי לב אפילו עד
שהבטתי ביומן כמה חודשים אחרי ונזכרתי בו, נזכרתי שהוא צריך
להגיע, פתאום הלב התמלא באותם רגשות ישנים, אמיתיים, האוהבים
ואמרתי שאני חייבת להתכונן בשבילו, קניתי פיג'מת סטן, מצעי סטן
ואת המעיל הפאנקי שמכרו בשוק. חיכיתי חודשיים ותהיתי למה הוא
לא מגיע עד שהוא הגיע סוף סוף, צעקתי "יששששש" ברחוב, הייתי
מלאת התרגשות. לאט לאט הוא חזר אליי, הוא היה עצוב, קודר וכל
כך שחור, שאלתי אותו : "עד כדי כך התגעגעת אליי?" והוא אמר,
"כן, חשבתי שאתגעגע לאנשים, למקומות המקסימים אך רק אלייך
התגעגעתי, כל כך שמחתי שאוכל בגאווה לחשוף לפנייך את הגשם
האמיתי.

מוקדש לכל ילדי החורף שמבינים אותי, אני בטוחה שכן...