עידן היה הילד הכי שמח שאתם אי פעם הייתם מכירים, הוא היה קם
בבוקר עם חיוך על הפנים יורד למטה ואומר לאימא ולאחותו "בוקר
טוב", סוחט לעצמו שני תפוזים למיץ, אוכל את הקורנפלקס וממהר
לבית הספר. לנהג האוטובוס הוא היה אומר "בוקר טוב" ומחייך לעבר
כל יושבי הספסלים.
ככה חי עידן 16 שנה, 16 שנה ו57- יום ליתר דיוק - עד שהוא פגש
את מאיה.
מאיה לא הייתה הילדה הכי יפה בשכבה ואפילו לא בכיתה, היא לא
תמיד שמחה והרבה פעמים הייתה "שוכחת" להגיד "בוקר טוב" ושלום
לאחיה הקטן, הגדול, לאימא, לנהג אוטובוס ולכל העולם. אבל ברגע
שעידן ראה אותה - ביום השני ללימודים בכיתה יא הוא שקע -
בעיניים השחורות הענקיות שלה, ובשפתיים האדומות שלה. היא נראתה
לו הדבר הכי יפה שהוא ראה אי פעם, והיא הייתה כל כך עצובה.
הוא ניגש אליה ואמר "בוקר טוב" היא הרימה את ראשה והסתכלה עליו
במבט כל כך עצוב שאם עידן היה מכיר את ההרגשה אולי הוא היה
נהייה עצוב גם הוא.
"למה העצבות הזאת על הבוקר?" שאל עידן ומאיה השיבה בנאום ארוך
כל כך על איך שהחיים שלה הם הכי נוראיים ואיך ההורים שלה
העבירו אותה מכל החברים ואיך הכלב שלה נדרס , ועידן הרגיש
הרגשה שהוא לא הרגיש כל חייו - הוא נמשך למאיה. הם המשיכו
לפטפט עוד די הרבה זמן עד שהפעמון צלצל ועידן הביט בשעון וגילה
שהם שכחו להיכנס לשעה הראשונה.
"לא נורא" אמרה מאיה "היה נחמד לדבר איתך".
"גם איתך" השיב עידן "בא לך לדבר היום אולי אחר הצהריים?" אזר
עידן אומץ.
"בטח" ענתה מאיה ושרבטה את מספר הטלפון שלה על איזה נייר שמצאה
בתיקה, "תתקשר בערך בשבע".
עידן שהיה גם ככה אדם מאושר במיוחד חייך את החיוך הכי גדול שלו
ואמר "בשמחה" ופנה ללכת משם, אותו יום לא עבר לו לאט כמצופה
אלא מהר כי עידן היה אדם מאושר ולאנשים מאושרים הזמן עובר
מהר.
בערך בשבע הרים עידן את השפופרת והתקשר למאיה, היא שוב נשמעה
קצת מדוכאת אבל הם דיברו בערך שעתיים ועידן הרגיש שוב את
ההרגשה הזאת בפנים, מין דגדוג נעים וקצת כואב בבטן ובלב.
ביום שישי של אותו שבוע הזמין עידן את מאיה לצאת אתו לסרט והיא
הסכימה, אתם יכולים לתאר לעצמכם את השמחה של עידן לשמע את
תשובתה.
הוא אסף אותה בשמונה וחצי והם הלכו לקניון שהיה בערך חמש דקות
הליכה מבייתה, הוא הביא לה פרח אדום ואמר לה שזה בגלל השפתיים
שלה, היא חייכה אליו את החיוך העצוב שלה והוא הרגיש את הדגדוג
הכי חזק עד אז.
"הסרט היה נהדר, היא הייתה נהדרת" סיפר עידן לחברו הטוב שי,
שהיה שמח מאוד בשבילו, "אני חושב שאני מאוהב" העיז להגיד את מה
שהוא ושי הגו עד כה רק בלחישה.
הימים חלפו ועידן ומאיה בילו שעות רבות ביחד, בטלפון, סרטים,
קניונים וכמובן בשיחות נפש בגינה ליד ביתו של עידן.
יום אחד החליט עידן לעשות למאיה הפתעה, הוא הלך עם שי ל"צער
בעלי חיים" ומצא כלב דומה לכלב שמאיה סיפרה לו שנדרס לה בדיוק
לפני שעברה דירה.
הוא הביא למאיה את הכלב כמתנה ביום החצי שנה שלהם וזאת הייתה
הפעם הראשונה שהוא ראה את מאיה שמחה באמת היא חייכה חיוך גדול
שונה לגמרי מהחיוך העצוב שלה וחיבקה את עידן, אבל פרץ השמחה
הזה הפחיד מעט את עידן הוא לא היה רגיל. תחושת הדגדוג הנעימה
שהייתה לא בכל פעם שחיבקה אותו או נישקה אותו או סתם נגעה בו,
לא הופיעה אבל הוא לא שם לב לכך.
מאז אותו יום מאיה הייתה מאושרת ביותר, כמעט כמו עידן, אבל
בעידן חל שינוי פתאום היה חסר לו הפעמים שמאיה התקשרה אליו
ואמרה לו שהיא עצובה (מילה שהוא בקושי הכיר לפניה), היו חסרים
לו החיבוקים שהיא בכתה והכי הרבה החיוך העצוב שלה שבעניו היה
הדבר הכי יפה בעולם.
לאט לאט הוא פחות ופחות רצה להיות איתה - היא נראתה לו שמחה
מדיי עליזה מדיי וכל הזמן מנומסת ונחמדה לכולם, הם נפרדו לאחר
שבעה חודשים בדיוק ואפילו אז מאיה לא בכתה או משהו היא פשוט
אמרה "חבל, אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה?" הוא ענה בקול שבור
"כן".
עידן לא ראה את מאיה מאז, אולי פעם או פעמיים במסדרון של הבית
ספר, אבל את ההרגשה שהיא השאירה לו הוא לא יישכח לעולם - לא לא
את האהבה אלא את העצבות! |
