אנשים טובים תמיד מתים לבד, בצד,
איפה שאף אחד לא רואה, לא שומע,
לא איכפת, הם פשוט מתים לבד,
אף אחד לא מתייחס,
"עד מחר הוא ייעלם",
יש הרבה כאלה, הם לא נגמרים,
אנשים כאלה לא נעלמים הם רק מתחלפים.

הוא תמיד מקשיב, תמיד נמצא, תמיד מבין,
תמיד הגיוני, עושה מה שמצפים,
עושה מה שאופייני,
וכשמנפנפים אותו, חושבים שהוא מטומטם,
לא מצפים שהוא יבין מה שהוא לא צריך להבין,
הוא צריך להיות מתחשב, למרות שאף פעם לא מתחשבים בו,
הוא צריך להיות רגיש, למרות שאף אחד לא רגיש כלפיו,
אולי רק המלאכים מקשיבים לו, שוזרים את המוזיקה שלהם בחיים
שלו,
מערבבים אותה בגורל שלו.

אנשים טובים תמיד מתים ראשונים, מקריבים עצמם למען מישהו,
גופותיהים נקברות, בעוד שהאחרים נשארים מאחור, ממשיכים לחיות
כאילו כלום לא קרה, נשמותיהים חסרות התכלית מוגשות למלאכים,
על מגש של כסף, שכבר אינו מוכתם בדם, אלא מוצף בנוזל שמרוב
שחיקה איבד את ציבעו האדום, נלקחו ממנו חייו בטרם עת כולם
אומרים, למי איכפת?

אז פה דימעה, פה ושם דקת דומיה, וחוץ מזה מישהו זוכר?
לאף אחד לא איכפת.

עד שיום אחד ייגמר כל הטוב בעולם, הרשע ישלוט בכל פינה,
ואז כולם יתגעגעו אליהם, אל האנשים הטובים שהיו פעם, שהיו
מתחשבים,
שכולם נהגו להתעלם מהם כל עוד לא היו צריכים אותם, אבל כעת הם
אינם,
ומי יציל את העולם, מי יהיה פה בשביל לספוג לתוכו את כל הרע
שעובר על כולם,
ולהקרין החוצה רק אושר, אבל הם כבר לא כאן, הם עברו מן העולם,
עכשיו הרשע משתלט, הצל פולש אל העולם, האור נעלם,
כל מה שנשאר זה רוע, אין ברירה, הכל שחור.
כולם מבינים שהאופטימיות חסרה להם, אבל מאוחר מדי היא לא
תחזור, חבל...