- מוקדש למורן, תמיד תהי האיסטריל שלי -

התעוררתי באמצע הלילה עם אותה הרגשה מוזרה שאפפה את כל החושים
שלי. כאילו אני נמצא בסיוט רק שהפעם אני ער. הראש מסוחרר, הגוף
נעשה כבד יותר וכל דבר שאני אוחז בו שוקל פי עשר ממשקלו.
העיניים מתחילות לאבד פוקוס וכל הסובב אותי נעשה קטן ומרוחק
יותר, הדברים נראים במבט ראשון בלתי ניתנים להשגה, אבל במהרה
אני מבחין שזאת אשליה. אני מביט בידי ורואה שגם הן קטנות יותר.
כשאני מנסה לקום הסחרחורת מתגברת ואני מחליט להמשיך לשכב. לפתע
נוספת תחושה איומה של חוסר אונים ובמוחי מופיעים מספרים שגדלים
בקצב מהיר כל כך שקשה לספור. אולם, כך זה נראה בהתחלה. מאוחר
יותר מתברר לי שזה לא מספרים אלא אנשים; וכולם צורחים, צורחים
מכאב. לפעמים גם נוספים אנשים שמחים, אבל ברוב המקרים האחרונים
בשמחתם לא מצליחים לגבור על הרעש הנורא של הצורחים. והכאב
מהדהד בראשי ומקשה עלי להתרכז בדברים. "זה נורא! בבקשה שזה
יעבור כבר!" מלמלתי לעצמי...
אחרי כמה דקות הרעש הפסיק והראייה שלי חזרה לתקנה. הבטתי
סביבי כדי להיזכר איפה אני. האדמה הלחה למרגלותיי, ראשי נשען
על אבן ואת גופי מכסה שיח. כן, בבית. יש כאלה שלא יקראו ליער
בית, שכן ברוב המקרים זה לא יהיה ביתם פשוטו כמשמעו. רובם
יעדיפו מבנה לבנים מוקף בחצר ובגדר שיוקם בתוך עיר מוקפת חומה.
עיר גדולה עם הרבה אנשים, חנויות למסחר, בתי תענוגות וחיל משמר
שיבטיח את ביטחונם.
לעומת זאת, אני לעולם לא יכולתי לגור באחד מהמקומות האלה. אני
מעדיף צריף קטן בין העצים, מיטה לישון בה ואח קטנה לחימום. רק
שהלילה אני ישן מחוץ לצריף, בקצוות היער בחזרה מאחד המסעות
שלי. כששואלים אותי עוברי אורח (ואלה מעטים כעת) למה בחרתי
לגור ביערות אני אומר להם: "יותר מידי בני אדם ורעש, בהחלט לא
בשבילי להתראות!!" וזה בהחלט נכון, חלקית. תמיד הרגשתי בטוח
יותר מחוץ לחומה, אבל לא בגלל שאני לא אוהב בני אדם, למעשה אני
די מחבב את הגזע הזה הרי גם אני אחד מהם. הסיבה היא שאני מפחד
שהחלום שלי יתגשם והיום יבוא בו אני אשמע מסביבי רק צעקות
ובכי. העולם לא בטוח, בכל פינה מסתובבים יצורי רשע: אורקים,
גובלינים ומפלצות אחרות. ליער שלי אף אחד לא יכנס שכן הוא מוגן
על ידי קסם עתיק שמאפשר כניסתו של לב נקי מרוע בלבד, אבל אני
לא ארגיש בטוח כל כך בידיעה שחומת אבן היא הדבר היחיד שיגן
עלי. הורי תמיד חיו בעיר והם עדיין חיים באחת מערי הצפון, אבל
מלבד ביקורים קצרים לעיתים רחוקות אני לא מתראה עימם הרבה.
היער הוא אמצעי מצוין להרחיב את הידע ולקבל ניסיון בלחימה
והישרדות (נסו לחיות לצדם של דרקון יורק אש ואריה בגובה 4 מטר
ותבינו), ואני חי כאן כבר למעלה מ-10 שנים ככה שיש שיאמרו שאני
לוחם אשף.
החלום הזה רודף אותי מאז שאני זוכר את עצמי ולעולם לא הבנתי
חד משמעית מה פשרו. אבל אני מנסה לחיות חיים שישמרו עליו כמו
שהוא: סיוט ולא יותר מזה. ככל שמזדמן לי אני עוזר להביא קצת
אור וסדר מתי והיכן שצריך. ומסתבר שיש הרבה צורך, בייחוד בזמן
האחרון. רק לפני שבועיים באחד המסעות שלי אל מחוץ ליער נתקלתי
בכרכרה של זוג סוחרים וילדם היחיד שחבורת שודדים החליטה לבזוז.
כשהתקרבתי אל הכרכרה שעמדה באמצע הדרך לעיר טיווינסיטי גיליתי
שהשודדים כבר לא שם אבל הם כבר הספיקו להוסיף עוד נער תמים
לאוכלוסיית היתומים בעולם, כאילו שלא היו כבר מספיק! הנער
המופחד ישב לצד הדרך כשהוא מחבק את הוריו המתבוססים בדם ומדבר
אליהם כאילו רק הלכו לישון ודבריו יעירו אותם משנתם הנצחית.
כשניסיתי להתקרב אליו הוא רק עטף את הוריו בידיו ומלמל שלא
אפגע בו. נער מסכן!
במהרה מצאתי את עקבות השודדים והתחלתי במרדף אחריהם. אחרי זמן
קצת מצאתי אותם ,שלושה שודדים מגודלים ובעלי מראה דוחה,  בדרכם
מערבה אל טיווינסיטי; נחים לצד עץ ובוחנים את השלל. הקרב היה
מהיר והם אפילו לא הספיקו לשלוף את נשקיהם לפני שלהב חרבי היה
נעוץ בלבבותיהם. הם לא היו כל כך קשוחים מול מישהו בגודלם. לא
הגיע להם לחיות כמו שלסוחרים לא הגיע למות. החזרתי לנער את
הסחורה הגנובה, כמה שזה יכול היה להועיל לו, והובלתי אותו
בחזרה לעיר. נפרדתי ממנו לשלום בכניסה, הוא הודה לי, והשארתי
לשומר כמה מטבעות זהב כדי שידאג לשלומו.
יותר מידי מקרים כאלה בזמן האחרון, ויותר מידי פעמים חזר אלי
הסיוט הזה. היו תקופות בעבר של שבועות ואף חודשים שלא חזרה אלי
התחושה הנוראית, אולם כעת לפחות פעם בשבוע. התאפסתי על עצמי
והבנתי שנשארו רק שעות ספורות לזריחת השמש, חזרתי לישון
והתעוררתי שוב כשמחזה מרהיב נגלה לפני.
דמות לבושה לבן עמדה על יד סלע כמה מטרים לימיני. המראה עדיין
היה מטושטש ורק אחרי כמה רגעים כשעיני הסתגלו לאור והקמתי את
עצמי ראיתי מולי נערה בשמלה לבנה. השמלה הייתה צמודה לגופה
הרזה ואפשרה לראות את קווי גזרתה המושלמים. עורה היה חלק כאור
השמש ורגליה נראו מרחפות מעל העלים עליהם דרכה כאילו משתדלת לא
לפגוע בהם. שערה הארוך והחלק גלש בגלים כשהוא מסתיר את קצות
צווארה ומגיע עד לחמוקיה, נח עליהם בעדינות. צבעו השחור נראה
כבולע את קרני האור. נמשים עיטרו והאדירו את לחיה הסמוקות,
חיוך קל של תום היה בשפתיה האדמוניות. ועיניה. עיניים ששינו
בטבעיות את צבען מגוון כחול ים לגוון של ירוק כשל צבע היער עם
פריחת האביב. גבר יכול היה להביט בהן שעות בלי להסיר מבטו ולו
לשניה. הרגשתי את עצמי נשאב לתוכן, טובע במה שנראה כמימיו
הצלולים של אגם קסום ואולי אף יותר מזה. מלכים היו מוסרים
מדינות ומתרפסים לרגליה במבט אחד שהייתה נועצת בם, אבירים היו
נלחמים בידיים ריקות כנגד המון זועם אל מול מבטה המצווה. אבל
עם זאת, גם אם הייתה עוצמת את עיניה לא היה נגרע ממנה יופייה.
מעין הילה של טוהר סבבה אותה, וגרמה ליער להחוויר. נראה כי
העצים והפרחים מנמיכים גובהם ומשתחווים לה. כמהתי
לגשת אליה ולמסור לה את נפשי, בלי לשאול מה תעשה עמה. שפתי נעו
כדי לומר 'מלאך' אבל אף צליל לא יצא.
מלאכים, אין דבר כזה. אולי זאתי פיה. שמעתי על הבריות האלה
מנוודים, אבל אף אחד לא ממש ראה אחת מהן. יצורים קסומים יפי
מראה, שעוזרים לאדם בשעתו הקשה ביותר. אבל מה אחת כזאת תרצה
ממני, מתבודד שחי הרחק מבני מינו.
"מה זה מלאך?" הקול שיצא מפיה הדקיק היה כמנגינה שנישאת ברוח,
חלש ומרגיע אבל עם זאת בהיר ורווי עוצמה.
יתכן שהיא קוראת מחשבות? יצורים כאלה ידועים כמסוכנים
ומתעתעים. אבל לא יתכן שיש חשש לסכנה מיצור כזה?
"מלמלת משהו על איזה מלאך. מה זה אם יותר לי לשאול?"  קולה
נשמע כשל ילדה אבל ניכר בו הרבה ניסיון, יש בה יותר ממה שנראה
לעין. אבל משום מה חשתי בנוח לצידה.
"אתה לא מדבר הרבה נכון?"
לפתע שמתי לב שאני לא עונה ורק שפתי נעות, התעשתי על עצמי
וניסיתי לומר משהו, הפעם בבירור כדי שתשמע. "אני לא ממש יודע,
אבל תמיד מדברים עליהם לפני המוות".
"מוות? מילה מוזרה. נשמע מאוד טבעי, אבל עם זאת לא מוכר
ומאיים."
"הרבה חושבים ככה, את לא שמעת אף פעם את המילה הזאת?"
"אני לא בטוחה, יתכן שבעבר אבל אולי לא."
היא לא מכאן זה בטוח... "את פיה? כי אם כן אז אני אומר לך כבר
עכשיו. תודה מקרב לב על הכוונה אבל אני חושב שאני יכול להסתדר
לבד."
"פיה? עוד מילה משונה. אתה אדם מצחיק קונרד בן טולין. אני
איסטריל."
"מצחיק? לא נראה לי... אין פה כל כך עם מי לצחוק."
"יש פה מערה בתוכה ציפור גדולה. הוא מאוד נחמד, אתה מכיר
אותו?"
"את בטח מדברת על דרקון גדול בשם הואגר, הוא לא כל כך חברותי.
לפחות לא כלפי."
"נסה לבקר אותו פעם ולספר לו על קורותיך מחוץ ליער הזה."
"רעיון טוב רק שהוא נוהג לפלוט זרם של אש על כל מי שמעז
להתקרב למערה הקטנה שלו."
"מוזר, הוא לא הפגין כזאת גסות כלפי... נסה להיות אולי יותר
נחמד אליו."
"אני אחשוב על זה... בינתיים אולי תספרי לי מי את ומה את עושה
כאן?"
"אני איסטריל"
"כבר עברנו על זה... אבל מה את?"
"איסטריל. כמו שאתה קונרד."
"כן אבל איזה גזע את? רגע, איך ידעת איך קוראים לי?"
"כולם יודעים איך קוראים לך. העולם החיצון מוצץ בסיפורים על
הגיבור הדגול בחרב הכסופה והמעיל השחור שמציל נערות במצוקה
ומגן על כפריים מפני שודדים רשעים."
"העולם החיצון? כלומר מחוץ ליער? בטיווינסיטי ובערים
האחרות?"
"לא... יותר בחוץ... מחוץ לעולם הזה."
"אין לי מושג על מה את מדברת... בכל מצב אני לא יודע מה אנשים
יודעים עלי או שמעו עלי אבל אני לא שום גיבור בחרב כסופה
ובמעיל. החרב הזאת אדומה מחלודה, והמעיל הזה אולי היה פעם שחור
כשקניתי אותו לפני מי יודע כמה שנים אבל היום הוא די קרוע
ובלוי"
"טוב, אנשים נוטים להגזים אבל עדיין... אל תמעיט בערכו של
אדם"
"אז מה את עושה כאן?"
"אני איסטריל. באתי לפה כי אתה צריך אותי. כמו שאתה פה כי
צריכים אותך."
"אני פה כי אין לי מקום אחר להיות בו. אני בטוח שלברייה נעלה
כמוך יש מקום טוב יותר להסתובב בו..."
"אנחנו עוד נראה... להתראות בינתיים בן טולין. אני מוצאת אותך
בן תמותה מאוד מעניין."
"אולי עוד ניפגש"
"אני בטוחה בזה"
וכמו שהיא הופיעה ככה היא נעלמה. לא בקול ברקים ורעמים או
בעשן מתפוגג שאחריו נעלמה כמו המכשפים הזולים האלה. פשוט נעלמה
כאילו לא הייתה מעולם. ועדיין הייתי המום מהמפגש. מה היא רצתה
ממני? אני לא צריך עזרה. אני מסתדר מצוין כמו שאני. אבל
עדיין... קיוויתי כל כך שהיא כבר תחזור. בלית ברירה לאחר ארוחת
בוקר מהירה המשכתי בדרכי כשאני נזכר שוב במפגש עם איסטריל
ומעלה צמרמורת כשאני משחזר את החלום מהלילה שעבר.
לאחר יומיים הגעתי בחזרה אל פיסת היער הקטנה שהתגאיתי לומר
שהיא שלי. שטח קטן של מאה מטרים לאורך ולרוחב. עשבים שוטים
ומעט עצים נמוכים סימנו את הגבול ממזרח ומדרום. את הגבול
הצפוני כיסתה שורה ארוכה של סלעים ואבנים שיצרו מעין תעלה
שרמזה על כך שבעבר זרם כאן נחל קטן, רק שעכשיו כבר לא זרמו בו
מים. את מי השתייה נאלצתי לשאוב ממי תהום. בהמשך בכיוון מערב
מהיכן שבאתי היה גוש העצים הגדולים יותר של היער שבסופו קרחת
היער שמובילה לצריף שלי.
הבטתי סביבי, בודק שאף אחד לא נכנס לשטח שלי ושאין איזו דמות
חשודה שמסתתרת מאחורי איזה שיח. כמובן שלא יתכן שמישהו היה
עושה כזה דבר. מלבד בולזג הזקן וקומץ יצורים תבוניים אחרים לא
היה ביער אף אחד שמהווה איום, ואלה שהיו כאן ידעו את מקומם.
מבט חטוף באדמה הראה לי סימנים ברורים של עקבות חיה גדולה.
בולזג כנראה, הוא היחיד שאני מתיר לו לעבור כאן בדרכו לשטחי
הציד שלו. אולי הוא אפילו קפץ לביקור. מלבד זה, שום דבר.
נכנסתי לבקתה וסגרתי אחרי את הדלת. הנחתי את חרבי ליד הכניסה
ואת המעיל תליתי על הדלת. השעה הייתה כבר שעת צהרים והבטן
התכווצה משבוע של אכילה מצומצמת בדרכים. התחלתי להכין נזיד
ירקות ממה שנשאר לי בסיר הגדול על האח. התיישבתי על כורסא מלאת
אבק ועצמתי את עיניי, מחכה שהאוכל יהיה מוכן.
בלי שום אזהרה זה התחיל שוב. ורק עבר יום מאז הפעם שעברה.
העיניים עצומות אבל בכל זאת יכולתי לחוש שאני שוב הוזה. פתחתי
אותן וסביבי הכל נעשה לא ממוקד, הקירות החלו להתרחק. כשהפניתי
את מבטי אל הרצפה לרגע היא נראתה בגודלה האמיתי אבל פתאום גם
היא התרחקה ממני לוקחת עמה את הרגליים שלי. הרגשתי את הדם
מתחיל לגעוש בתוכי, מוזרם במהירות אל גפי. ושוב הצרחות, יכולתי
לחוש את הסבל ואת חוסר האונים שכן הוא היה בתוכי, חלק ממני.
נמתחתי, שמתי את ידי על אוזני בחוזקה וסגרתי את הלסת בעוצמה.
מקווה שהקולות ייעלמו.
פתאום הכל נרגע. הורדתי את ידי והסתכלתי סביבי. הכל חזר
לקדמותו. נשפתי בכבדות והשענתי את ראשי על הכורסא.
ושוב, צ ר ח ה. אבל הפעם זה לא היה בראש שלי. שמעתי מכיוון
הסלעים שאגה עצומה ומתמשכת של כאב. קפצתי ממקומי, הרמתי את
החרב ויצאתי החוצה. רצתי בכל המהירות אל הכיוון ממנו בא הרעש.
זינקתי מעל התעלה והתחלתי לנוע לאט יותר, דרוך ומוכן למתקפה.
הבטתי קדימה ובמרחק של כעשרים מטרים ממני ראיתי עצם כהה וגדול
על האדמה. המשכתי לנוע לאט למקרה שיבוא מארב עד שהגעתי אל
העצם. דמות חייתית בעלת ארבע רגליים, רעמה לראשה וזנב עבה
באחוריה. לא היו הרבה אריות באיזור הזה. הם בדרך כלל בחרו
להתגורר בשממות. בולזג! תקעתי את חרבי באדמה וניגשתי לעזור לו.
לא הספקתי אפילו לראות אם הוא חי וממולי ראיתי, או יותר נכון
לא ראיתי, שחלק נרחב מהעצים הוסתר על ידי משהו שחור. צל. ולצל
היו רגליים וידיים ובקצות הידיים ציפורניים חדות. והוא בחר מכל
הכיוונים האפשריים בשושנת הרוחות לפנות דווקא דרומה. א ל י.

וההמשך יבוא... תגיבו בבקשה