הוא החליט שאני צריכה להיגמל, פשוט קבע עובדה.
הימים הראשונים הם הימים הקשים, הימים שיהרגו אותי. הגוף שלי
בוכה, כואב, צועק לעזרה. אני רוצה להשתחרר מעצמי, לברוח, לא
יכולה להירגע. רצה ממקום למקום כמו משוגעת. מנסה להעסיק את
עצמי.
לשכוח.
אני במרוץ תמידי, לא עוצרת לרגע.
סחרחורת.
הכל מסתובב, אני רואה אנשים, דמויות, צבעים
וכלום.
שחור.
אני נופלת עמוק עמוק אל הכאב, אל הרחמים העצמיים-  אל מעמקי
עצמי,
אל הכלום.
צריך לקום שוב על הרגליים, לקבל שוב צלם אדם. כולי רועדת וכל
מה שאני רוצה זה לברוח מעצמי,
לישון!
לא רוצה לאכול, לא רוצה לנשום. כל דבר מזכיר לי, כל דבר כואב.
כל פעימת לב היא מיליון סכינים שחודרות, פולשות לעולם הסגור
שלי, מיליון כדורים שחודרים ומנפצים אותי מבפנים.
אני מדממת על הריצפה, מבפנים.
בוכה, צועקת לעזרה, מבפנים.
אף אחד לא שומע.
עיניי אדומות, אני רועדת, לא מצליחה לשלוט בעצמי, לא מאמינה.
אני חייבת את הסם שלי.

לא מבינה למה. למה להיגמל? זה טוב בשבילי, הייתי מאושרת. אחרי
כל "הזרקה" הייתי בעננים, היה לי חיוך תמידי ומטומטם על
הפרצוף. למה זה צריך להיגמר ככה?

             

אני רוצה לראות אותך שוב, להחזיק אותך. לחבק אותך. חיבוק
שיחזיר אותי לעצמי.
פעם אחת ודי.
פעם אחרונה...

אבל הוא החליט שאני צריכה להיגמל, פשוט קבע עובדה.
ולי, לי אין מה לעשות בקשר לזה. פשוט להשלים עם המציאות, עם
הכאב.

ולהיגמל.