תמיד ידעתי שזה יקרה לי. איכשהו תמיד ידעתי. אף אחד לא סיפר
לי, אחרי הכל אף אחד לא יכל לדעת למרות שתמיד הזהירו אותי
וניסו לגרום לי להבין ואולי להפסיק. אבל לא הפסקתי, לא פחדתי
מהתוצאות ומההשלכות של המעשים שלי, לא חשבתי על העתיד. התענגתי
כל כך על ההנאה הרגעית הקטנה הזו שאני אפילו לא בטוח אם היא
היתה קיימת. אולי בכלל לא נהנתי, סתם הרגשתי 'בוגר'  או משהו
בסגנון. אולי זה היה מתוך התלהבות או לחץ חברתי ובעצם האופי
החלש שלי הוא מה שגרם לדבר הצפוי כל כך.
ואולי באמת נהנתי, אולי זה עשה לי טוב, הרגשה פיזית טובה
אמיתית. איזושהי פעולה כימית על הגוף שלי שאיפשרה לי לברוח
מהמציאות לכמה רגעים קטנים.
אולי זאת היתה ההתעסקות. כשצריך להפיג את המתח או להוציא את
העצבים, מן היפר-אקטיביות קטנה שקיימת אצל כולנו שגורמת לנו
לתפוס משהו ביד ולשחק איתו בלי שום סיבה. זאת לא ההשפעה הכימית
שהפיגה לי את העצבים אלא ההתעסקות.
אולי התחלתי בגלל הדחף הגדול שלי להרס עצמי שלא יכול להיות
מסופק בצורה חיצונית.
ואולי זה בכלל לא משנה למה עשיתי את זה, מה שקרה כבר קרה ולא
צריכים לחפש אשמים אלא להתמודד עם התוצאות.



אפילו דמיינתי בראש את הרגע בו אני אכנס לחדר הקטן והממוזג של
דוקטור זילברשטין היקר, רופא ידוע עם הרבה מאוד כסף שהרוויח
מכל המטופלים היקרים שלו שמודים לו עד סוף ימיהם על כך שהאריך
להם אותם בכמה שנים ובכך דחה להם את זמן ההתמודדות הקשה עם
המוות שלא תמיד חייב להיות דבר רע כל כך.
הכיסא היה מאוד נוח, מרופד יפה בוורוד ממש ליד החלון שמול
שולחנו של הדוקטור. ואז הוא יוריד את המשקפיים ולא יידע מאיפה
להתחיל אפילו שכבר עשה זאת בעבר. הוא ישתוק לרגע ואז יאמר לי
שהוא הזמין אותי כדי לספר לי שגילו מה יש לי ולמה אני לא מרגיש
טוב. הוא יאמר ש"לפי הצילומים שערכנו וכל הבדיקות התוצאות
מראות על גידול בריאה השמאלית שהתפתח כבר מעבר לרמה שאפשר
לטפל."
וכאילו שזה לא הספיק הוא גם אמר שזה סופני והוא מעריך שיש לי
עוד חודשיים לחיות.
אבל אני לא הופתעתי כי הרי ידעתי שזה יקרה מההתחלה, תמיד
ידעתי. וגם כולם אמרו לי שזה יקרה, כולם היו חכמים יותר ממני
ורק אני סירבתי להקשיב.
זה היה כל כך צפוי והסוף היה ידוע מראש. רק חבל שבסוף נהרגתי
דווקא בתאונת דרכים על כביש איילון, הרבה לפני הסרטן.
או באוטובוס בדרך לתל אביב כשעלה המחבל, הרבה לפני הסרטן.
או שאולי מישהו שדד אותי ודקר ברחוב כי התנגדתי-למה מי מת?
עבדתי בשביל הכסף שלי.
או שאולי קפצתי מהחלון, אבל הייתי ניצל אם אימא לא היתה מפספסת
עם הרובה ציידים את אבא ויורה בחלון מהבניין שממול.
או בצבא מאיזה כדור שפגע לי בראש.
או מאיידס כי זיינתי אותה בלי קונדום.
ואולי סתם נחנקתי מאיזו חתיכת לחם שנתקעה לי בגרון.
מה זה בכלל משנה איך נהרגתי, בסוף כולם מתים. וזה יכול לקרות
הרבה לפני הסרטן ריאות.