'בער!' זעק היצור בטירוף וזרק בול עץ אל המדורה. הוא הניף את
ידיו השריריות באויר וצהל כמו סאטיר הצופה בדקל בוער ביום
גשום, 'בער שוגל כבשים מטונף שכמותך!'. היצור החל לרקוד סביב
למדורה, ריקוד הזוי, כמעט שבטי. מסתובב וקופץ ונוהם והוזה
ומסתובב ומקפץ, פעם על רגל אחת ופעם על האחרת, מתקרב לאש עד
כדי חריכת העור ואז בזינוק פראי ונלהב מתרחק ושב להסתחרר, מלא
אושר וסיפוק. עשן עדין החל לטפטף מעלה ממקור האש, משחרר ניחוח
מרגיע אל מערבולת השמחה של היצור המשולהב. בתחתית המדורה, מתחת
לתא קיבולת של בולי עץ עטופי להבות וגחלים זועמות ונטיפי כרית
נוצות בוערים, עטופים במגבת לבנה ספוגת מים שהחלה להשחיר אף
היא נחו להם גושי תולעיים ארוכים בצוותא עם פיסות בשר נקיות
למדי, סיביות וכהות ובגדלים שונים, ולב שמרוב טיגונו היה נראה
כשוב חי ופועם. וכל הבשר הטוב הזה התחיל להיות מוכן, נותן
לטעמו הכה טבעי ונכון להינמס בפחד, להיספג במגבת הצוננת
ולהותיר לאש הגדולה לעשות את שלה.
ועשן המדורה נהיה מלא יותר ויותר, מלא חיים, מלא טעם, מלא
פיסות ריח עבות שממלאות את חלל הפה, מחייבות את בלוטות הרוק
לפעול במהירות על שמשחררת קיא קטן של ריר שמעיר את המוח בהודעה
חד משמעית - '(יריקה) האוכל מוכן!'. היצור הדי מבעית חדל
מריקודו התמוה ומילא את אפיו וריאותיו בניחוח הבשר העשוי. הוא
תופף על כרסו בתאוותנות ופנה אל המדורה להוציא את המגבת.
בידיים ארוכות מכוסות עור מחוספס הוא הסית בעוז את בולי העץ
הבוערים ומספר גחלים, הגיצים הדולקים אחר זרועותיו כלל אינם
מכאיבים לו, כף ידו ארוכת האצבעות חודרת בין שארית הבד הנשרף
שהתעכל לו בשלולית מותכת ואוחזת במגבת הלוהטת. בהתלהבותו לא שם
לב איך צד אחד של המגבת נפתח עד כדי החלקה של אחד ממרכיבי הבשר
הטמונים החוצה ונפילתו חזרה אל הלהבות, הוא רק הבחין בבשר נוחת
ברכות בין בולי העץ, מאבד לנצח את טעמו העילאי בתערובת של חול
ואפר. עדיין אוחז בשאר הבשר ביד אחת הוא זיקף את גיבנתו בזעם
וקרא מרה אל צמרות העצים, נותן למגבת להימתח באיטיות כמו נמרה
מיוחמת שזה עתה התעוררה מחלום טוב, כל קצווה שלה נפרשת באיטיות
קוסמית עד שיא יכולתה, עד כדי עמידה באויר, עד כדי שליחת מנת
המזון הנותרת ארצה על האדמה, אמה או שתיים מהמדורה ההולכת אל
קיצה. היצור הביט ארצה והיה אחוז תדהמה. עיני העגל שהיו בעצם
עיניו נפערו בחשש ופיו לא הפסיק ליצר ריר. וכך, הוא החל לבכות.
הוא הפיל את ישבנו הצנום על הרצפה והשעין את ראשו הענקי
והמפלצתי על רגליו הקצרות, מגרד את אזניו בידיו ומנסה להיטלטל
מצד לצד פרץ בבכי מרטיט עצבים והחל חושב על הבשר שבחול. מחשבה
זו שהאירה לו כי הנה הלכה לה ארוחת הערב זרמה לה מעט במרומי
עמוד השידרה ואז שיגרה עצמה בפתאומיות מעלה אל גזע המוח, שולחת
יצור מעוות ורעב זועק ועייף למנה גדושה נוספת של בכי ילדותי,
חסר ידע באשר למה עליו לעשות כעת. כשנרגע פנה חד ונחוש אל בין
העצים, זז במהירות אדירה כאילו יודע הוא היטב היכן נח כל מכשול
ומכשול בדרכו, כל חושיו בוערים בהבנה שיש לצוד שוב אם ברצונו
להשביע עצמו. הוא מריח את הדם החם המרוחק, הוא מריח את ניחוחות
הבישול הביתי, וצרורות הקש והאח, והכלבים והתרנגולות, הוא מריח
הכל. הוא הרי היה שם כבר קודם. עם הפנים אל דלת הבית עמדו ארבע
מכוניות, שתיים מהן עדיין דולקות, אחת מאלו היתה מכונית משטרה.
היה אפשר לזהות זאת לפי צבעה השחור והנורית האדומה על הגג.
בפנים הבית היה אור ודומה שגם פעילות קלה, ואילו לול התרנגולות
הצמוד היה חשוך. התרנגולות שבלול קרקרו בקול רועם ככל שהתקרב
היצור מין החורשה אל הגדר שהגנה עליהן, נע בגמישות בין גבול
השיחים ואז נעלם בתוכם. דלת הבית נפתחה וממנה נגררה החוצה
אלונקה על ידי שני גברים, מכוסה על הדש שכבה גופה קטנה ועדיין
מדממת. התרנגולות קרקרו עוד קצת ואז השתתקו. היצור כבר היה
בפנים, צמוד לדלת שהפרידה בין הבית לחצר, הוא הריח זה מכבר את
האדם שניגש אל הדלת הזו וידע בדיוק מתי להסתתר על מנת לארוב
לו. חושיו הפראיים היו כה מדוייקים שהוא זינק בדיוק בזמן בו
האיש אמור היה להופיע בחוץ, בעודו סוגר את הדלת. אלא שהאיש
התעכב כדי לקחת סכין גדולה והיצור שכלל לא שיער לעצמו ששגה
בזינוקו המוקדם התנפל על חלל ריק, באיטיות מספקת ומרחק סביר
בשביל שהאיש הבכלל לא מופתע יוכל לנעוץ בו את הסכין חמש פעמים
ואז גם לחתוך לו קצת את החזה, האיש ידע שעליו להכות ביצור מלוא
הפעמים בגלל עורו הקשיח והחליט שנעיצה בעין תהיה מספקת, מניח
ללהב להחליק בזריזות דרך ארובת העין וחלקי המוח המקורבים
וליצור ליפול אל מותו האחרון בהחלט. בארוחת הערב ישב האיש עם
אשתו ובתו הנותרת וסעד נזיד שוקי יצור בפלפלוני צ'ילי וואסאבי,
מבכה את מותה האלים של בתו הנוספת מחד ואת בישולה העלוב של
אישתו מאידך ושמח שלפחות עכשיו היצור הארור הזה יפסיק לאכול לו
את הכלבים.