אני לא רגילה. קשה לי להבין את המצב החדש הזה, את הסיטואציה
המשונה הזו.
קשה לי לשבת איתך באותה הכיתה כל יום, ולא לדפוק לך נשיקות
וחיוכים באמצע השיעור, או לשלוח לך פתקים שאני אוהבת אותך.
חסרות לי הודעות הטקסט היפות שהיית שולח לי. ההודעות שלך עדיין
שמורות בפלאפון שלי, אבל המשמעות שלהן אבדה. כעת הן רק מילים
ריקות ממשמעות, שבעבר היו מעבירות בי תחושות מדהימות.
כשמגיע יום שישי, אני אפילו לא חושבת מה לעשות בערב. כי זה
ברור לי שהערב הוא כמו כל ערב שישי, שלי ושלך. יחד. אבל פתאום
זה כבר לא כל כך ברור, כי עכשיו אתה כבר לא איתי.
אני לא רגילה להרדם בלילה בלי לשמוע את הקול שלך לפני זה, בלי
לשמוע שוב ושוב את ה"תחלמי עלי" שתמיד היית אומר.. כאילו בצורה
אוטומטית אני נשכבת על המיטה, ומרימה את הטלפון כדי לצלצל
אלייך. ואז אני נזכרת שזו טעות, כי הדברים הם לא כמו שהיו
קודם, הכל השתנה.
אני מניחה את שפורפרת הטלפון ומנסה להרדם, אבל לא מצליחה.
המחשבות עלייך מייסרות אותי, שוב ושוב.
ואני מרגישה שאני חייבת לשמוע את הקול שלך! הקול השקט הזה
שתמיד הרגיע אותי..
ואז אני חושבת שאולי הדבר הנכון לעשות הוא לשכוח ולסלוח,
ולנסות להחזיר את המצב לקדמותו.
אבל אני מבינה שהמצב לא יחזור לקדמותו. כי אתה בגדת בי. ובאמון
שלי.
ובאהבה שלי.
ועל זה.. אין סליחה.
כל פעם שאני מעבירה את דמותך בדמיוני, אני רואה אותך במסיבה של
אורן, ביום שנפגשנו לפני חצי שנה. אני נזכרת בנשיקה הקסומה הזו
בחדר של אורן. נזכרת בניצוץ שהיה בעינייך, ובאותו הרגע שעצמת
את העיניים. ולאחר מכן, הרגע בו הרגשתי את שפתייך.
ואז בצורה אוטומטית, התמונה היפה הזו מתחלפת בתמונה אחרת,
התמונה מלפני שבועיים, שלך, ושלה. החברה הכי טובה שלי, איתך.
אצלך בחדר על המיטה שלך.
אני רואה את העיניים שלך גדלות ברגע שאתה רואה אותי, והיא..
מתלבשת מהר. אני רצה מהדירה, ושומרת הכל בפנים. לא נשברת. לא
מוכנה שתראה אותי בוכה.
אתה, רץ אחרי, אבל בשלב מסויים מוותר כשאתה רואה שאין לך סיכוי
להשיג אותי,
או לדבר איתי ברגעים ההם.
בסופו של דבר אני נשברת,והדמעות פורצות החוצה בסערה. אני יושבת
מקופלת בגינה ליד הבית שלך, שם התנשקנו לאחר שהחלטנו שאנחנו
יחד, על אותו הספסל..
ולא מפסיקה לבכות שעות על גבי שעות.
מעבירה בראשי קטעים מה"כמעט-חצי-שנה" שלנו יחד, בדיוק כמו שאני
עושה עכשיו. אתה מתקשר אלי לפלאפון בלי סוף, אני לא עונה. אתה
שולח לי הודעות שזה לא מה שאני חושבת.. עכשיו גם תנסה לשכנע
אותי שלא ראיתי טוב?
אבל הבטחת! אתה הבטחת לי בתחילת הקשר שלנו שלא תפגע בי! שלא
תתן לי אף פעם סיבה לבכות.. ומה ההבטחות שלך שוות? ההבטחות שלך
לא שוות כלום!
לקחתי את המילה שלך, האמנתי לך בעיניים עצומות, והנה אני שוב
בוכה על עוד אחד.
רק שהפעם לא תהיה שם כדי לנחם אותי ולהגיד לי שהכל יהיה בסדר.
אתה לא כאן. השארת אותי לבד.
לקח לך הרבה זמן לרכוש את האמון שלי. וככה זרקת אותו?
חבל. רק הוכחת לי כמה שזה נכון שכולכם אותו הדבר..
כולכם.. אותו הדבר..
|
