לשמות תמיד הייתה משמעות מיוחדת בשבילי. לא יודע למה, אולי
בגלל שיש לי שם נוראי. מה בדיוק עבר להורים שלי בראש כשהם
החליטו לקרוא לי ככה? לא ברור. אבל השם שלי זה שום דבר לעומת
שלומי. אני שונא את שלומי. ולא כי אני חושב שזה שם מגעיל, או
שאין לו צליל יפה. הסיבה היחידה היא שהשם שלומי גורם לי לרצות
להטיח את הראש בקיר. ורק הערה- הסיפור שלי הוא עם שלומי
ספציפי, אני בטוח ששאר השלומים נחמדים מאוד. השלומי הספציפי
הזה היה ילד טוב רמת גן כזה, שהגננת רבקה פשוט נשפכה עליו,
והיא וחווה המנקה הזקנה היו מסתובבות סביבו כל היום. שלומי אף
פעם לא היה חבר שלי. הוא היה סנוב מעצבן, ובכלל ילד קרציה. כל
יום הוא היה בא עם צעצוע חדש, כאילו אין משק מתמוטט ואין מצב.
כשגדלתי סיפרו לי שההורים של שלומי היו האנשים הכי עשירים
בשכונה. אחר כך, כשהם התגרשו, הם הוציאו את כל הכסף שלהם על
עורכי דין יקרים וגירושים מאוד מלוכלכים. אמא של שלומי עברה
לאמריקה, ואבא שלו עבר לגור במטולה. הקיצר, הסיבה שאני שונא את
השלומי הזה זה בגלל הסיפור עם מיכל. מיכל הייתה הילדה הכי יפה
בגן. מתולתלת, עיניים ירוקות, ממש פרח. אני התאהבתי בה עד
עומקי נשמתי ברגע שנכנסה לגן. עשיתי הכל כדי שתשים לב אליי-
אפילו החלפתי את הכדורסל החדש שלי עם הבובה של ניצן השמנה כדי
לתת אותה למיכל. מיכל חייכה אליי, ואמרה שזה לא היומולדת שלה.
לא היה אכפת לי. רק החיוך הזה עשה לי את היום. את השבוע בעצם.
יום אחד, שלומי נעמד באמצע הגן ומודיע שהוא ומיכל מתחתנים. כול
הבנים צחקו, הבנים ציחקקו בהיסטריה ורבקה וחווה הזקנה עמדו ליד
הדלת ואמרו: אוי, איזה מתוקים.הרגשתי את הכעס עולה בתוכי. אולי
לא הייתי צריך לשנוא ואתו כל כך באותו רגע, אבל זו הייתה
טראומה די גדולה בשביל ילד בן 6.
אני זוכר את עצמי נעמד מול שלומי וצועק לא משהו. אני לא זוכר
מה זה היה, אבל זה בטח היה משהו רע כי שלומי נהיה פתאום אדום
מאוד בפנים. ואז תפסתי אותו בז'קט החדש לשו וגררתי אותו החוצה.
רבקה רצה החוצה וצעקה עליי לעזוב את המלאך התמים שלה, אבל זה
היה כבר מאוחר מדי. השכבתי את שלומי על ארגז החול. התחלתי
להכניס לו אגרופים לפנים. לבטן. בעטתי בו כמו משוגע. שלומי צרח
נורא, התפתל וניסה לברוח. אבל הכעס שלי היה אדיר. בחיים לא
כיסחתי מישהו ככה. אני זוכר את כל הילדים צועקים, ורבקה וחווה
ניסו להשתלט עליי. אבל הן לא הצליחו להחזיק אותי, ואני המשכתי.
נתתי לו אגרופים כל הזמן, והטחתי אותו בקורות העץ של ארגז
החול. שלומי הפסיק להתפתל, אבל אני לא שמתי לב. והזעם שבתוכי,
במקום להיחלש, רק המשיך בזרם אדיר. פתאום הרגשתי מאוד חלש.
שלומי צנח לרצפה, ואני אחריו. הוא היה מכוסה כולו בדם, אפילו
לא הצלחתי לראות את הפנים שלו. הגוף שלו היה סגול בהמון
מקומות, ודם זרם מהפצעים שלו. יותר מדי דם. פתאום תפס אותי
מישהו מאחורה וגרר אותי לעמידה. הבטתי בשלומי והתחלתי להקיא-
הראש שלו היה פתוח בסדק ענקי, הכל נשפך החוצה. העיניים שלו היו
קרות ומתות, פניו מעוותות בכאב. הצרחות סביבי התגברו. שמעתי
סירנות, וקולות של עוד אנשים. ואז גררו אותי משם. ראשי הסתחרר
במערבולת של דם וכאב. דם. הדם של שלומי. התעלפתי.


                                     

עברו 14 שנים מאז. הפסקתי לחשוב על שלומי, למרות שהאנשים סביבי
מזכירים אותו כל הזמן. רוצים שאדבר עליו, אבל אני לא מוכן.
היום האחרון שראיתי את שלומי, היה גם היום האחרון בו ראיתי את
מיכל. ובאמת, למה שתבוא לבקר אותי? זה גם היה היום האחרון
שהייתי בחוץ. הרשו לי צאת מכאן במיוחד ללוויה של שלומי. אנשים
הסתכלו עליי בשנאה, אבל לא אמרו דבר. ראיתי את מיכל עומדת
בקהל, מחזיקה חזק  חזק ביד של אמא שלה. מבטינו הצטלבו לרגע.
היה הרבה כעס בעיניים היפות של מיכל, וגם הרבה כאב. כאב עמוק
מעבר לכל דבר שקיים. אחר כך חזרתי לכאן. חשבתי על מיכל בכל יום
שעבר. בהתחלה היה קשה, והייתי הרבה לבד. אחרי כמה זמן התרגלתי.
אחרי כל כך הרבה שנים, דר' יוסף אמר שישחררו אותי בקרוב. הם
החליטו שאני שפוי, אני לא בטוח למה הכוונה. אבל בלילות חוזרות
אליי עדיין הפנים של שלומי. עם כל הדם והפצעים. אבל זה לא אני
הרגתי אותו, זאת לא אשמתי! הוא התחיל. הוא דרש את זה. לא היה
צריך לקחת לי את מיכל! מיכל, איפה את עכשיו? את חושבת עליי?
אני לא אשם, מיכל עשיתי את זה בשבילך. הכל בשבילך! רק תאמיני
בי, מיכל, אני לא רוצח! את מאמינה בי, נכון? מיכל שלי, גם את
שונאת אותי?