[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נאמנה לחורף
/
תמונה בשחור לבן

"זה צריך להיות משהו על רמה, משהו בליגה..." היא הביטה סביב,
כל התמונות שהיא צילמה, כל החיים שלה בשחור לבן פרוסים בחדר
החושך. "משהו... שיאמר הרבה מעבר למילים... שישקף אותי. זה מה
שדוד, זה שמארגן את התערוכה ביקש".  גם אני מחפשת. הנה תמונה
בעירום, "זה די משקף אותך לא?" שאלתי בחצי חיוך "לא. זה משקף
את הגוף שלי ככלי. איך אני משתמשת בו בשביל לקבל קצת... חום"
היא המשיכה לחפש באמצעות העיניים הסוקרות שלה, "את מתכוונת
לקבל קצת זיונים" היא לא הגיבה.

היא מצלמת הרבה, כל הזמן , היא עם המצלמה שלה, לכל מקום ובכל
מצב. הנה סדרת תמונות הזיונים שלה עם גיא, האורגיות הפרועות,
והנה ממול תמונות שלה ושל בנימין במקלחת, והנה תמונה שלה על
אבן גדולה, מצבה. שוב אני חושבת, מה היא מפחדת להביט דרך
העיניים, מה היא לא רוצה לראות דרך האישונים שלה שהיא צריכה את
המצלמה איתה כל הזמן. "תראי מה מצאתי" היא מביאה לי תמונה שלי,
קצת עצובה, בהלוויה של ניר. "רואים את הדמעות, את העצב. זה
מייחד אותך. את תמיד עצובה." אני נזכרת בהלוויה. בחיילים עם
הכומתות הסגולות, מתחבקים ובוכים. את ההספדים, את היריות
באוויר. את הר הרצל כל כך ירוק, כאילו היה זה פארק מהסרטים
האמריקאים האלו, שרק בטעות ניר נקבר שם. ניר, ועוד כמה חיילים.
"אבל את לא היית בהלוויה. איך צילמת את זה?" אני שואלת, היא
ממשיכה לדפדף בתמונות "הייתי. לא דיברנו אז." אני נזכרת. בטח
שלא דיברנו. גם עכשיו אנחנו בקושי מדברות.

אני מביטה בה, כל כך מנסה להתחבא מאחוריי ענן של עשן, כשהיא
מתעכבת על תמונה של בנימין. "זה כשהוא רק היה בן שישה חודשים,
את זוכרת? איך הוא גדל מהר." כן. אני זוכרת. עכשיו בנימין כבר
עוד מעט בן שנתיים, ויש לו חיוך מתוק, חיוך של פלח אבטיח- ככה
ניר היה קורא לחיוכים של תינוקות. ניר לא זכה לראות את החיוך
של בנימין, הוא נפל כשבנימין עוד היה בבטן, ארבעה או חמישה
חודשים. אנחנו לא מדברות על זה.

היא לא אמרה לו שהיא בהריון.

שבוע אחריי ההלוויה היא התקשרה אליי.
"את עדיין חלק ממני. את חשובה לי. אני מקווה שאת בסדר." השאירה
לי הודעה במשיבון. עכשיו היא מצליחה עם התמונות שלה, הולך לה
טוב. אני מחפשת ונוברת בעוד תמונות שתלויות רטובות. מתעכבת על
תמונה של ניר, מתחת לעציי זית בואדי, מביט לשמיים. "מה יש לך?"
היא שואלת במין טון מלגלג. "כלום. יפה התמונה הזו של ניר." היא
מתנהגת כאילו לא שמעה אותי. מדליקה לעצמה סיגריה. "את רוצה
אחת?" אני לוקחת בזהירות סיגריה, לא ממהרת להדליק אותה. לפתע
סינוור אותי אור לבן בוהק. צילמה אותי שוב. מה יש לה זאתי? קשה
לה להסתכל על העולם בלי עדשה.

"טוב מצאתי תמונה" היא מראה לי תמונה שלה, יושבת ליד הים
בקיסריה וביד שלה מוחזקת הדיסקית של ניר. "משקף אותך?" שאלתי
"או את הכאב שאת כל כך מנסה לשמור בבטן?" הדלקתי את הסיגריה
בעוד שתינו יוצאות מחדר החושך. "מי צילם את התמונה הזו?"
ביקשתי לדעת. "גיא. תמונה יפה לא?  קצת ללטש אותה, נעשה לה
עיבוד ממוחשב והגדלה."

התיישבנו בסלון. גיא (שבגללו הם נפרדו, ועכשיו הוא איתה) נכנס.
"השכבתי את בנימין. אני יוצא." הוא הביט בי, בהתנצלות, ויצא.
עכשיו זה רק אני והיא בשקט הגדון. בלי תמונות. בלי חושך. אני
שוב מתבוננת בה, היא לא חזרה לגזרה שלה אחריי הלידה, היא
השמינה. היא מעשנת את הסיגריה הזו ממש לאט, הנשימה שלה כבדה.
מתחיל להיות לי קצת מחניק. היא מאפרת.  לוגמת קצת מים מהכוס
שכבר הייתה על השולחן.  "אהבת אותו. אני יודעת, תמיד ידעתי."
היא דיברה בקול חלש, כמעט שביר.  עכשיו אני זו שמנסה לשכוח את
המילים שיוצאות כלהב מגרונה. "כל פעם שהיית נמצאת לידו, יכולתי
לחוש אותך בוערת מבפנים. לא יכולת לסבול את העובדה שאת רוצה
מישהו ששייך לחברה הכי טובה שלך. " היא סחבה קצת מהסיגריה
כשאני קפאתי במקומי. "חיים רק פעם אחת. הנה הוא מת. לי יש את
בנימין." שתיקה כבדה פילחה את האוויר הסמיך. תמונות מרצדות
בראשי, גופי הערום על שיחיי רוזמרין בחורף, גופו החם עוטף אותי
ומלטף אותי שוב. והמילים. המילים הקסומות שהיה לוחש באזני,
שלעולם לא לחש באוזנה, וטיפות הגשם, שלקחו אותי לתוך הבל פיו,
נשימתו... "ולך מה יש? כלום." היא אמרה והביטה בי. כאילו נכנס
בי שד, לא יכולתי עוד לשבת לידה. קמתי וצעדתי לעבר הדלת,
יכולתי להרגיש את עיניה נעוצות לי בגב. כולי צמרמורת וכאב.
יצאתי מהבית, נכנסתי למכונית הלבנה. גשם בחוץ. ופתאום גם אני
נמלאתי גשם ונהרות, ונחלים, ועצי זית. ודמעות ענקיות שטפו את
פניי, כשקולי עוד שנייה מתפרץ בזעקה.
כל כך הרבה מילים, שלא נאמרו מפי.
נותר לי רק הזיכרון, של העיניים הירוקות וריח המדים. והגשם.
הגשם של ירושלים.
וניר.















loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הלו?, שלום אני
רוצה דחוף
להזמין אמבולנס
ל'אולמי
וורסאי',אסון!!
אסון!!, מישהו
פה קיבל הרעלת
מזון!"


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/10/02 14:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נאמנה לחורף

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה