מתוך גילוי עצמי בקריאה בטארוט

אנחנו זוג בתוך קלף מצוייר.
שנינו ערומים כביום היוולדנו, בינינו מחזיקים ציפור לבנה.
צדנו אותה במדבר.
אני מחזיקה אותה ביד אחת, בכנף אחת, ואתה בשנייה.
לפנינו מדבר, מאחורינו ומצדדינו.
הציפור הזו מסמלת את הקשר שלנו.
היא מתה טהורה, לבנה ויפה. עד לא מזמן עפה באוויר.
אני צדתי אותה.
הרגתי אותה.
אתה עוצר במקום. מבקש לעמוד. אני ממשיכה ללכת.
וזה הרגע הנתון. השניה המכאיבה של שנינו אוחזים בכנפיי הציפור,
כנפיי האהבה שלנו. שהרגתי אותה.
השניה הקצרה שלפניי עזיבת ידיי. לפניי שאתה נשאר עומד עם כנף
הציפור. ואני, אני ממשיכה הלאה.
אני כבר רואה את האופק, את סוף המדבר.

והכל בתוך קלף מצוייר.