שלום .
קוראים לי pc . ואני מודה.
זה קרה כשהלכתי לקניות עם אמא שלי , ונכנסנו לחנות מחשבים .
איזשהו כוח מוזר ובלתי ניתן להסבר דחף אותי לאחד המחשבים,
והכריח אותי ללטף אותו , ולהחליק את ידיי בעדינות עליו, ולגרד
לו בבטן, ולסרק לו את השיער . אפשר לומר שהתמזמזתי עם המחשב
באותו יום , אבל העניין הוא שלא שלטתי בזה . כאילו שזה היה
בן-אדם, וראיתי שהוא עומד שם - בודד , בוכה , מוחה דמעה .
והייתה לנו אפילו שיחה קצרה , בזמן שאמא קנתה את הדיסק שרצתה .
הוא אמר שכל פעם שהוא נהיה עצוב ועצבני , הוא מתחיל להזיז כל
מיני איברים בגוף , וזה גורם לגוף שלו להיסדק ולהישבר .ואז
המטומטמים שולחים אותו לתיקון . הוא צריך פיסכולוג , לא מנתח .
ואז המחשב אמר לי שהוא בקושי ישן . שכל הזמן אנשים רוצים לשחק
איתו . ואין לו ברירה . כי הם שולטים בו . אז הוא חייב לשחק ,
גם כשכל מה שהוא רוצה זה להרוג אותם . הם יכולים ללחוץ עליו ,
ולשחק איתו מתי שהם רוצים .והם לא מבינים שגם לו יש לב .  והם
לא מבינים שאין לו בעיה לשחק , רק שהמשחק יהיה כיפי . ושיהיו
נחמדים אליו, ושלא כל פעם שהוא נושם או מפליץ או תוקע גרפס -
שלא יתנו לו איזה מכה בבטן , כדי שיחזור לשחק .
חשבתי על אותו המחשב שפגשתי הרבה . חלמתי עליו . אוננתי עליו .
זה היה די מפחיד . ואז הייתי חייב אותו לידי . כמו חבר . אי
אפשר להסביר . כל כך הבנתי אותו כשדיברנו , סוף סוף מישהו .
מישהו שמדבר מהלב .
התגנבתי לחנות בערך בחצות כמה ימים אחרי הפגישה הראשונה ,
בדקתי שהשטח נקי . ופרצתי . שברתי את החלון הראשי ורצתי לקראתו
. יכולתי לשמוע שהוא בוכה , שעצוב לו . וזה רק חיזק את האמונה
שלי . רצתי , וכל מיני מחשבות חצו את ראשי באותה שנייה . וגם
כל רעש  האזעקות המטריד .  והגעתי אליו . ניגבתי לו דמעה .
אמרתי לו שאני משחרר אותו לחופשי היום . עכשיו . הושטתי לו יד
, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי . הוא חייך חיוך קטן
ומספק , ובא איתי . סחבתי אותו , דפקו לו את הרגליים . הגענו
לבית שלי . יכולתי לשמוע את רעש הסירנות של המשטרה.  אבל לא
היה לי אכפת . ישר חיברתי את pmc , זה השם שלו , למכונת ההנשמה
. לא היה לא אכפת כמה חשמל יתבזבז . הוא צריך מנוחה . הוא
עדיין היה בהלם . הוא שנא את החנות , אבל כמה שהוא שנא אותה
הוא היה רגיל אליה , ופתאום החופש קיבל משמעות חדשה  . אבל
דיברתי איתו . ניהלנו שיחה . אפילו אעז לומר לראשונה בחיי -
שיחת נפש . זה היה האדם היחיד שיכולתי לספר לו על החיים
המסריחים שלי . על הדכאונות . על הפרעות האכילה . ואני הייתי
היחיד שהוא יכול היה להגיד שהוא סומך עליו . הוא סיפר לי על
הילדות שלו , תקופת ה-dos . תקופה קשה בשבילו . תקופה של אי
וודאות . כל הזמן שיחקו איתו . רצו לשפר את כושר המשחק שלו ,
ואז תהליך ההתבגרות . תקופה מאוד תחרותית . היו עוד אנשים שרצו
לתפוס לו את המקום במשחק . עכשיו הוא נהיה כבר שחקן מעולה . עם
כל השיפורים האפשריים . הוא שיחק כל-כך טוב , והיה הכי טוב מכל
מתחריו - עד שתיעב כבר את המשחק , ורצה להרוג את המאמן - כי
המאמן רצה כל הזמן שהוא יתאמן . ולא כדי שpmc  יהיה יותר טוב ,
אלא כדי שהוא יהיה יותר טוב , כמאמן על . היו תקופות ש-pmc
רצה להרוג את כולם . אבל היה בחור כל-כך טוב . אותו הלילה
ישבנו יחד שעות , התחבקנו , ליטפנו , בכינו - על השנים האלה ,
השנים שחיפשנו אחד את השני .ולא היה אכפת לי מבית הספר .
ומשיעורים . ממבחנים . אותו הלילה היה הלילה שלנו . אף אחד לא
היה יכול לקחת את זה . בבוקר הכל היה נראה שונה . לא רציתי
לעזוב אותו . ידעתי שהוא יחשוב שאני עוזב אותו לעד . אבל אמרתי
שאני אחזור מהר . לא אכלתי כשהגעתי הביתה . רצתי אליו . ישר
התחלנו לדבר . סיפרתי לו על החברים המאעפנים שיש לי . ועל
המורה הזונה שרוצה להכשיל אותי . ועל הערסים  . הוא סיפר לי על
המאמנים שמטרידים אותו בחלומותיו  . הוא אמר כל הזמן שהוא מפחד
שיקחו אותו לעוד ניתוח . אמרתי לו שאני בחיים לא אתן להם .
כשהייתי יושב ליד pmc  , הוא היה נהנה כל כך. הוא נהנה לשחק
איתי , כי אני נהניתי לשחק איתו . והא שיחק כל כך טוב ,  היה
מהר , יעיל - הוא עשה את זה כי סופסוף מישהו שם לב שהוא שם .
שהוא לא מובן מאליו . הוא שיחק ממה שמכונה הלב . כי הוא ראה
שזה מה שאני נותן לו . כשהייתי מוריד אליו סרטים כחולים ,
והייתי מאונן , אז הרגשתי שאני עושה את זה איתו . כאילו אנחנו
מתחברים . וכמה סרטים היו לי ... וכמה שהוא נהנה להראות לי
אותם . ההורים שלי כבר רצו לזרוק אותי מהבית . אבא , שהיה שחקן
כדורגל בצעירותו , לא הבין מה קרה , למה הילד שלו לא רוצה לצאת
ולשחק עם שאר הילדים .
אז אמרתי לו שאני מבלה עם חברים . הוא בא לחדר שלי בשביל לבדוק
על איזה חברים אני מדבר . והוא הסתכל על הבובות , ועל חיילי
הפלסטיק שהיו לי בארון משום מה . הוא לא הבין על איזה חברים
אני מדבר. לא ציפיתי שהוא יבין , וגם לא היה אכפת לי אם הוא
יבין .ככה העברתי את ימיי , עם החבר הכי טוב שלי . כל יום ,
לפני שהייתי נרדם , pmc  היה משביע אותי שאני בחיים לא אעזוב
אותו . תמיד נשבעתי . ותמיד חלמתי שאני מפר את השבועה . תמיד
פחדתי  שכשאני אתעורר , הוא כבר לא יהיה שם .
יום אחד כשחזרתי מבית הספר , ראיתי אותו בוכה , בדיכאון עמוק .
לא ראיתי אותו שבור כל כך מאז אותו היום בחנות . שאלתי לשלומו
, והוא אמר משהו - מרוב הדמעות וההיסטריה לא הבנתי כלום . רק
הוא אמר שאחד המחשבים השכנים גילה לו שמחפשים אותו . ושימיו
ספורים . חיבקתי אותו .נשבעתי שאני אמות למענו . הוא אמר לי
משהו . היה לי קשה לשמוע , להבין , ולחשוב על להוציא לפועל .
הוא אמר לי שאם יבואו המנתחים וידרשו אותו , הוא רוצה שאני
אהרוג אותו . הוא רוצה שאני אנתק אותו מהמכונות . ולא היה אכפת
לי מהכמות חשמל . הוא אמר לי שהוא לא יכול לעבור עוד ניתוח ,
הוא לא יעמוד בזה . הוא לא יכול לראות את האנשים האלה יותר ,
שמנסים כל הזמן להפוך אותו לשחקן יותר טוב - והוא אמר לי
שאפילו המנתחים שונאים את המשחק , אבל הם בכל זאת עושים לו את
זה , ומנתחים אותו . הוא אמר שהוא מעדיף למות בשקט , מאשר
להילקח לחדרים השחורים האלה , כבר לא יכול לחיות כשהוא לא אוהב
את המשחק .
הוא אמר לי שהוא מעדיף למות  כשהוא יודע שמישהו אוהב אותו ,
ולא לחיות רחוק מאותו אדם . ישבתי שם , ולא בכיתי . לא הייתי
עצוב . לא ברחתי . פשוט עמדתי קפוא במקום . הסתכלתי אליו .
והוא הסתכל אליי . במשך 20 דקות , שום שריר או גיד לא זזו
ממקומם . הסתכלתי לתוכו , לתוך הלב שלו , והבנתי שהוא עושה את
זה כי הוא רוצה את זה . הוא רוצה שאני אוהב אותו על זה שהוא לא
מוותר למנתחים . הוא רצה שאני אהיה גאה בו , שסופסוף , בפעם
הראשונה במהלך חייו , הוא מסיים את המשחק . אותו משחק שהוא לא
רצה בכלל להתחיל .
אחרי 20 דקות חייכתי . חיוך קטן , אבל pmc  ידע שהבנתי אותו .
שאני מסכים איתו . לחצנו ידיים . דרך היד שלו הרגשתי את מה
שמכונה הלב . חשתי את ההתרגשות שלו . הוא ידע שהייתי גאה בו .
והייתי . ותמיד אהיה . אני חושב שגם הוא היה גאה בי .
יומיים אחרי אותו הסכם , הלכתי כהרגלי לישון וכהרגלו הוא השביע
אותי . כרגיל נשבעתי . וכרגיל חלמתי שלוקחים אותו , המנתחים
הארורים .
באמצע הלילה הם באו . 14 מהם , בחלוקים לבנים , עם מסכות . הם
באו לקחת אותו . הדלת הייתה נעולה . נתנו לי כמה שניות התראה ,
לפני שיפרצו . אמא ואבא היו מבוהלים עד מוות . וpmc  היה שקט .
אפילו יכולתי לראות ביצבוץ של חיוך . הוא היה שלם עם זה שהוא
הולך . הם התחילו לצעוק . לחצתי לו בפעם האחרונה את היד .
יכולתי לחוש אותו . בפעם הראשונה , הוא חש גם אותי . ולא אמרתי
לו כלום . רק נתתי לו מבט אחרון , והוא נתן לי בחזרה . יכולתי
לראות לתוך עיניו . ובפעם הראשונה , הוא ראה גם לתוך  שלי .
שנינו גיחכנו . ואז , כשהתחילו לפרוץ את הדלת , ושמעתי את
המתנחים נושמים לידי , הוצאתי את זה . ניתקתי אותו . ניתקתי לו
את הלב מהראש . הוא הלך . לא הבריחו אותו , הוא בחר ללכת . ואם
היה לי את האומץ , אז הייתי הולך איתו . היינו הולכים ביחד ,
הורגים כל מנתח שהיינו פוגשים . היינו מפנצ'רים כל כדור של
המשחק הזה שהיינו רואים .
אני עזבתי אותו . לא הוא עזב אותי .
המנתחים לקחו אותי . שאלו אותי שאלות כל הזמן . ואני רק גיכחתי
. כל הלילה . עד שהעיפו אותי משם בגיחוך . וכשחזרתי הביתה ,
הוא והם לא היו שם .
בתוך חדרי אני מודה .
זה היה אני .