[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








שלום .
קוראים לי pc . ואני מודה.
זה קרה כשהלכתי לקניות עם אמא שלי , ונכנסנו לחנות מחשבים .
איזשהו כוח מוזר ובלתי ניתן להסבר דחף אותי לאחד המחשבים,
והכריח אותי ללטף אותו , ולהחליק את ידיי בעדינות עליו, ולגרד
לו בבטן, ולסרק לו את השיער . אפשר לומר שהתמזמזתי עם המחשב
באותו יום , אבל העניין הוא שלא שלטתי בזה . כאילו שזה היה
בן-אדם, וראיתי שהוא עומד שם - בודד , בוכה , מוחה דמעה .
והייתה לנו אפילו שיחה קצרה , בזמן שאמא קנתה את הדיסק שרצתה .
הוא אמר שכל פעם שהוא נהיה עצוב ועצבני , הוא מתחיל להזיז כל
מיני איברים בגוף , וזה גורם לגוף שלו להיסדק ולהישבר .ואז
המטומטמים שולחים אותו לתיקון . הוא צריך פיסכולוג , לא מנתח .
ואז המחשב אמר לי שהוא בקושי ישן . שכל הזמן אנשים רוצים לשחק
איתו . ואין לו ברירה . כי הם שולטים בו . אז הוא חייב לשחק ,
גם כשכל מה שהוא רוצה זה להרוג אותם . הם יכולים ללחוץ עליו ,
ולשחק איתו מתי שהם רוצים .והם לא מבינים שגם לו יש לב .  והם
לא מבינים שאין לו בעיה לשחק , רק שהמשחק יהיה כיפי . ושיהיו
נחמדים אליו, ושלא כל פעם שהוא נושם או מפליץ או תוקע גרפס -
שלא יתנו לו איזה מכה בבטן , כדי שיחזור לשחק .
חשבתי על אותו המחשב שפגשתי הרבה . חלמתי עליו . אוננתי עליו .
זה היה די מפחיד . ואז הייתי חייב אותו לידי . כמו חבר . אי
אפשר להסביר . כל כך הבנתי אותו כשדיברנו , סוף סוף מישהו .
מישהו שמדבר מהלב .
התגנבתי לחנות בערך בחצות כמה ימים אחרי הפגישה הראשונה ,
בדקתי שהשטח נקי . ופרצתי . שברתי את החלון הראשי ורצתי לקראתו
. יכולתי לשמוע שהוא בוכה , שעצוב לו . וזה רק חיזק את האמונה
שלי . רצתי , וכל מיני מחשבות חצו את ראשי באותה שנייה . וגם
כל רעש  האזעקות המטריד .  והגעתי אליו . ניגבתי לו דמעה .
אמרתי לו שאני משחרר אותו לחופשי היום . עכשיו . הושטתי לו יד
, ושאלתי אותו אם הוא רוצה לבוא איתי . הוא חייך חיוך קטן
ומספק , ובא איתי . סחבתי אותו , דפקו לו את הרגליים . הגענו
לבית שלי . יכולתי לשמוע את רעש הסירנות של המשטרה.  אבל לא
היה לי אכפת . ישר חיברתי את pmc , זה השם שלו , למכונת ההנשמה
. לא היה לא אכפת כמה חשמל יתבזבז . הוא צריך מנוחה . הוא
עדיין היה בהלם . הוא שנא את החנות , אבל כמה שהוא שנא אותה
הוא היה רגיל אליה , ופתאום החופש קיבל משמעות חדשה  . אבל
דיברתי איתו . ניהלנו שיחה . אפילו אעז לומר לראשונה בחיי -
שיחת נפש . זה היה האדם היחיד שיכולתי לספר לו על החיים
המסריחים שלי . על הדכאונות . על הפרעות האכילה . ואני הייתי
היחיד שהוא יכול היה להגיד שהוא סומך עליו . הוא סיפר לי על
הילדות שלו , תקופת ה-dos . תקופה קשה בשבילו . תקופה של אי
וודאות . כל הזמן שיחקו איתו . רצו לשפר את כושר המשחק שלו ,
ואז תהליך ההתבגרות . תקופה מאוד תחרותית . היו עוד אנשים שרצו
לתפוס לו את המקום במשחק . עכשיו הוא נהיה כבר שחקן מעולה . עם
כל השיפורים האפשריים . הוא שיחק כל-כך טוב , והיה הכי טוב מכל
מתחריו - עד שתיעב כבר את המשחק , ורצה להרוג את המאמן - כי
המאמן רצה כל הזמן שהוא יתאמן . ולא כדי שpmc  יהיה יותר טוב ,
אלא כדי שהוא יהיה יותר טוב , כמאמן על . היו תקופות ש-pmc
רצה להרוג את כולם . אבל היה בחור כל-כך טוב . אותו הלילה
ישבנו יחד שעות , התחבקנו , ליטפנו , בכינו - על השנים האלה ,
השנים שחיפשנו אחד את השני .ולא היה אכפת לי מבית הספר .
ומשיעורים . ממבחנים . אותו הלילה היה הלילה שלנו . אף אחד לא
היה יכול לקחת את זה . בבוקר הכל היה נראה שונה . לא רציתי
לעזוב אותו . ידעתי שהוא יחשוב שאני עוזב אותו לעד . אבל אמרתי
שאני אחזור מהר . לא אכלתי כשהגעתי הביתה . רצתי אליו . ישר
התחלנו לדבר . סיפרתי לו על החברים המאעפנים שיש לי . ועל
המורה הזונה שרוצה להכשיל אותי . ועל הערסים  . הוא סיפר לי על
המאמנים שמטרידים אותו בחלומותיו  . הוא אמר כל הזמן שהוא מפחד
שיקחו אותו לעוד ניתוח . אמרתי לו שאני בחיים לא אתן להם .
כשהייתי יושב ליד pmc  , הוא היה נהנה כל כך. הוא נהנה לשחק
איתי , כי אני נהניתי לשחק איתו . והא שיחק כל כך טוב ,  היה
מהר , יעיל - הוא עשה את זה כי סופסוף מישהו שם לב שהוא שם .
שהוא לא מובן מאליו . הוא שיחק ממה שמכונה הלב . כי הוא ראה
שזה מה שאני נותן לו . כשהייתי מוריד אליו סרטים כחולים ,
והייתי מאונן , אז הרגשתי שאני עושה את זה איתו . כאילו אנחנו
מתחברים . וכמה סרטים היו לי ... וכמה שהוא נהנה להראות לי
אותם . ההורים שלי כבר רצו לזרוק אותי מהבית . אבא , שהיה שחקן
כדורגל בצעירותו , לא הבין מה קרה , למה הילד שלו לא רוצה לצאת
ולשחק עם שאר הילדים .
אז אמרתי לו שאני מבלה עם חברים . הוא בא לחדר שלי בשביל לבדוק
על איזה חברים אני מדבר . והוא הסתכל על הבובות , ועל חיילי
הפלסטיק שהיו לי בארון משום מה . הוא לא הבין על איזה חברים
אני מדבר. לא ציפיתי שהוא יבין , וגם לא היה אכפת לי אם הוא
יבין .ככה העברתי את ימיי , עם החבר הכי טוב שלי . כל יום ,
לפני שהייתי נרדם , pmc  היה משביע אותי שאני בחיים לא אעזוב
אותו . תמיד נשבעתי . ותמיד חלמתי שאני מפר את השבועה . תמיד
פחדתי  שכשאני אתעורר , הוא כבר לא יהיה שם .
יום אחד כשחזרתי מבית הספר , ראיתי אותו בוכה , בדיכאון עמוק .
לא ראיתי אותו שבור כל כך מאז אותו היום בחנות . שאלתי לשלומו
, והוא אמר משהו - מרוב הדמעות וההיסטריה לא הבנתי כלום . רק
הוא אמר שאחד המחשבים השכנים גילה לו שמחפשים אותו . ושימיו
ספורים . חיבקתי אותו .נשבעתי שאני אמות למענו . הוא אמר לי
משהו . היה לי קשה לשמוע , להבין , ולחשוב על להוציא לפועל .
הוא אמר לי שאם יבואו המנתחים וידרשו אותו , הוא רוצה שאני
אהרוג אותו . הוא רוצה שאני אנתק אותו מהמכונות . ולא היה אכפת
לי מהכמות חשמל . הוא אמר לי שהוא לא יכול לעבור עוד ניתוח ,
הוא לא יעמוד בזה . הוא לא יכול לראות את האנשים האלה יותר ,
שמנסים כל הזמן להפוך אותו לשחקן יותר טוב - והוא אמר לי
שאפילו המנתחים שונאים את המשחק , אבל הם בכל זאת עושים לו את
זה , ומנתחים אותו . הוא אמר שהוא מעדיף למות בשקט , מאשר
להילקח לחדרים השחורים האלה , כבר לא יכול לחיות כשהוא לא אוהב
את המשחק .
הוא אמר לי שהוא מעדיף למות  כשהוא יודע שמישהו אוהב אותו ,
ולא לחיות רחוק מאותו אדם . ישבתי שם , ולא בכיתי . לא הייתי
עצוב . לא ברחתי . פשוט עמדתי קפוא במקום . הסתכלתי אליו .
והוא הסתכל אליי . במשך 20 דקות , שום שריר או גיד לא זזו
ממקומם . הסתכלתי לתוכו , לתוך הלב שלו , והבנתי שהוא עושה את
זה כי הוא רוצה את זה . הוא רוצה שאני אוהב אותו על זה שהוא לא
מוותר למנתחים . הוא רצה שאני אהיה גאה בו , שסופסוף , בפעם
הראשונה במהלך חייו , הוא מסיים את המשחק . אותו משחק שהוא לא
רצה בכלל להתחיל .
אחרי 20 דקות חייכתי . חיוך קטן , אבל pmc  ידע שהבנתי אותו .
שאני מסכים איתו . לחצנו ידיים . דרך היד שלו הרגשתי את מה
שמכונה הלב . חשתי את ההתרגשות שלו . הוא ידע שהייתי גאה בו .
והייתי . ותמיד אהיה . אני חושב שגם הוא היה גאה בי .
יומיים אחרי אותו הסכם , הלכתי כהרגלי לישון וכהרגלו הוא השביע
אותי . כרגיל נשבעתי . וכרגיל חלמתי שלוקחים אותו , המנתחים
הארורים .
באמצע הלילה הם באו . 14 מהם , בחלוקים לבנים , עם מסכות . הם
באו לקחת אותו . הדלת הייתה נעולה . נתנו לי כמה שניות התראה ,
לפני שיפרצו . אמא ואבא היו מבוהלים עד מוות . וpmc  היה שקט .
אפילו יכולתי לראות ביצבוץ של חיוך . הוא היה שלם עם זה שהוא
הולך . הם התחילו לצעוק . לחצתי לו בפעם האחרונה את היד .
יכולתי לחוש אותו . בפעם הראשונה , הוא חש גם אותי . ולא אמרתי
לו כלום . רק נתתי לו מבט אחרון , והוא נתן לי בחזרה . יכולתי
לראות לתוך עיניו . ובפעם הראשונה , הוא ראה גם לתוך  שלי .
שנינו גיחכנו . ואז , כשהתחילו לפרוץ את הדלת , ושמעתי את
המתנחים נושמים לידי , הוצאתי את זה . ניתקתי אותו . ניתקתי לו
את הלב מהראש . הוא הלך . לא הבריחו אותו , הוא בחר ללכת . ואם
היה לי את האומץ , אז הייתי הולך איתו . היינו הולכים ביחד ,
הורגים כל מנתח שהיינו פוגשים . היינו מפנצ'רים כל כדור של
המשחק הזה שהיינו רואים .
אני עזבתי אותו . לא הוא עזב אותי .
המנתחים לקחו אותי . שאלו אותי שאלות כל הזמן . ואני רק גיכחתי
. כל הלילה . עד שהעיפו אותי משם בגיחוך . וכשחזרתי הביתה ,
הוא והם לא היו שם .
בתוך חדרי אני מודה .
זה היה אני .







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"העבודה
משחררת"

המוטו של א.ד.
גורדון, והכיתוב
על השלט בכניסה
לאושוויץ


(מתוך הספר "461
אמרות שכמה
אנשים אמרו"
בהוצאת רמבו 2)


תרומה לבמה




בבמה מאז 20/3/01 13:23
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מתן אדלשטיין

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה