כבכל יום, מופע השמש הוא קריאת ההשכמה שלי. דווקא אני, שעוד
משנות נעוריי המוקדמות רכשתי חיבה יתרה לשינה בריאה, ואם אפשר
ארוכה, מצאתי עצמי חסיד אור יום, שממאן להחמיץ, ולו רגע אחד
מנוכחתו. כנראה שזהו סימפטום של תהליך התבגרותי, התפכחותי,
וההכרה שבריחה אל תוך שינה מתוקה, נטולת דאגות, לא תועיל
למהותי.

נוכחותו של הקיץ התל אביבי מדהימה. אך עתה פקחתי את עיני ומיד
אני חש בנוכחותו של אגל זיעה, זוקף ראשו, מבצבץ במעלה פדחתי.
הדירה הקטנה ששכרתי לי ברחוב הרב קוק, ממש מרחק יריקה מטיילת
הרברט סמואל (אם נעזרים ברוח גב הנושבת מן הים), כבשה את ליבי
ואת דמיוני, מיד כשכף רגלי דרכה בה. עצם המחשבה על ירידה לרחוב
כשהים נגלה לעיני ,לבדה היתה גורמת לידי לשרבט את החתימה על
חוזה השכירות בין רגע.

אחרי התארגנות קצרה וריקונו של בקבוקון מים מינרלים לתוך גופי
הזועק לנוזלים, אני נוטל את המצלמה ויורד לרחוב לסבב צילומי
בוקר. מראה הפרצופים טרוטי-העינייים, המוחים מחאה קלושה, חסרת
תכלית, על יציאתם המוקדמת לרחוב, וצלילי המיני הדיסק המשמיע לי
את הדיסק "מון סאפרי" המופלא של "אייר", נותנים לי לזרום אל
תוך הבוקר הזה בחיוך משלים. מהלך ביערות הרחובות ולאורך קו
החוף, מתעכב על תמונות שנוגעות בי ומצלם. מנקי רחובות העושים
מלאכתם בדבקות מרשימה, זקנים שגילו את חדוות הטאי-צי' ופזורים
להם כנקודות של אופטמיות על החול הזהוב, ודמויות שונות, חלקן
משונות, היורדות מבתיהן לעבר כלי הרכב, ומשם בדהרה עצלה אל לב
המציאות.

הזמן נוקף, ואני מתחיל בחזרה לביתי, כמעט מגיע, אך לא יכול
להמנע מלהתעכב, כבכל בוקר, מול הבניין ההוא הסמוך לדירתי.
כשראיתי לראשונה את השלט "מועדון חברים" על דלת הברזל של
הבניין, הנחתי מיד כי מדובר במה שמכונה "מועדון בריאות", שם
נוסף למתן שרותי מין בתשלום. הצצה חטופה מבעד חריץ הדלת שנפתחה
לרגע, גרמה לי להבין שזהו עסק אחר, לא חוקי במיוחד אף הוא,
כנראה. שורה של מכונות מזל ושולחנות בלאק ג'ק, מעין קזינו
קטנטן ועלוב למדי, אם יורשה לי להוסיף, במיוחד בהשוואה לתמונה
שהיית מעלה בדמיונך, לשמע המילה "קזינו".  

נטייה טבעית היא לחשוב, שמהמרים בבית הימורים שכזה, יהיו אנשים
שלא מוציאים את עצמם מהמיטה עד שעות הצהריים, וגם אז עושים זאת
בחוסר חשק מופגן. מהר מאוד למדתי, שכנראה קיים סף מסוים של
התמכרות... סף כזה, שמצליח לשלוף אותך מהמיטה ולשלוח אותך לקבל
את המנה שלך, במקום הראשון שיספק לך את החומר. מוזר שלא הבנתי
זאת מיד, דווקא אני, שההתמכרות שלי לחיים, ולרגעים, השפיעה עלי
בצורה כה דומה, חרף השוני.

מחוץ ל"היכל האדרנלין" הקטן יושב על המדרגות גבר רזה עטור
תלתלים שחורים לבוש בגופיה, מכנסי ג'ינס קצרים וכפכפים. מסתבר
ששכח את הטוקסידו שלו היום. לידו ישובה שחורדינית קצוצת שיער
בשמלה קייצית, ספק מדברת איתו, ספק צועקת עליו. יש משהו במבקרי
המקום הזה שעושה לי חשק תמידי לצלם אותם, אולי אמפטיה של
מכורים, אולי האיכות הזאת שבפשטות.  
תופס עמדה ומכוון את המצלמה, מקווה לתפוס אותם בעיצומו של
ויכוח. הגבר מבחין בנוכחותי בזווית עינו ומיד נובח לעברי "זה
משעשע אותך אדיוט? מה אתה בדיוק חושב שאתה עושה?"  בדיוק כשידו
נשלחת לפנים, עושה את חצי הסיבוב, כשכף היד מופנית כלפי מעלה,
מציינת את סימן השאלה שבסוף המשפט, את התמיהה החצי-מאיימת, אני
סוחט את כרית האצבע שלי אל כפתור המצלמה, צליל הנקירה המענג של
המצלמה נשמע, והתמונה נצרבת בתזמון המושלם. אני לא מתעכב שם
יותר מדי. לא חש צורך מיוחד להתגרות בגורל בשלב הזה של היום.
גם הגבר הזועם זונח את הענין, וצולל חזרה לוויכוח הסוער שלו,
עם הגברת הדעתנית שלצידו.

מטפס במעלה המדרגות לדירתי, מלא בסיפוק היומי שלי. האהבה הזאת
שפיתחתי לנצירת רגעים, ההתמכרות שלי ללכידת תמונות חייבת לבוא
לידי מימושה היום יומי. ההנאה, שבראיית תגובות האנשים מיד עם
הלחיצה שלי. חלקם מגיבים בעוינות מסוימת, חלקם במשהו שבין
הפתעה לתמיהה, רובם במעין סיפוק על רגע התהילה, על העניין
שמביע בהם זר, עד כדי שהוא מוצא צורך לצלם אותם.
אבל מעל הכל, הריגוש שלי עם תנועת הצמצם הנסגר ונפתח. אותו
הרגע, בו התמונה נעלמת לשבריר של שניה וחוזרת. כבשתי לי רגע
נוסף, שמחבר אותי למציאות הכל כך נזילה ,שמזכיר לי שאני באמת
קיים . הרגע שנשמר לו, רק בראשי, אי שם במגרות שבמרתפי המח,
ועם הזמן ייראה כמו שארצה לראותו , באינטרפטציה שארצה להלביש
על התמונה באותו רגע נתון. אין תיעוד אמיתי, אובייקטיבי..
כמו תמיד המצלמה שלי ריקה, נטולת סרט.