מבט קצר על האנשים מזכיר לי שבוקר הוא שיגרה .אותם פנים שאני
רואה כל בוקר מתייצבים ממושמעים .רק בנסיעות היותר מאוחרות
,אתה רואה דמויות מתחדשות .גם זה לא קורה בהכרח ,אבל אז לפחות
יש  תקווה שמשהו יפיג .יחדש.

התאומות המצחיקות האלו עם הקוקיות שכמעט מותחות את עור הקרפקפת
שלהן לקצה גבול היכולת , מלאות אנרגיה כמו תמיד .מצליחות לעורר
ריב קטן ,ורק הן יצליחו להבין מדוע בכלל רבים על נושא פעוט
שכזה בקולי קולות ,בתוך ים של נמנום וקורי שינה .

משחקת את המשחק הקטן שלי "נחש מיהי הדמות" , הפעם המשתתף שלא
מדעת הוא גבר באזור שנת החמישים לחייו ,חנוט בחליפה אפורה
ועניבה שכולה אומרת חוסר מעוף ,כמעט מכובד מידי עבור אוטובוס
בקו העירוני .ביני לבין עצמי כבר החלטתי שזהו גבר שנשלח
לעבודתו באוטובוס חרף מחאותיו, משום שלאשתו סידורים קוסמטיים
ברמת דחיפות ,שהיא לפחות , מוצאת כבלתי ניתנים לדיחוי.
בוודאי כעת הוא נוזף בעצמו על שלא עמד על שלו ,אבל יודע שכל
המונולוג העצמי הזה, וההחלטיות שממלאת אותו  ,לא יעמדו לצידו
בויכוח הבא. כרוניקה של כניעה ידועה מראש .

שחרור לחץ האוויר בשעת פתיחת דלת האוטובוס קוטע את הסיפור היפה
,שהחלתי בונה בראשי, וגורם לי לבחון מי יעלה ויבוא במדרגות
הקטנות .והינה מתגלה לו גבר צעיר, לבוש בפשטות ,ובעל רמת ערנות
חריגה לשעות האלו . הגבר ניגש לנהג ובלי מילים מגיש לו את
הסכום המדויק ,מקבל את הכרטיס שלו וניגש למקום פנוי מאחור ,תוך
שהוא מסדר לכל אורך הדרך את שולי המעיל שלו ,כאילו עומד הוא
להכנס לראיון עבודה חשוב עוד רגע.

מרגישה את האנרגיות השליליות באוויר .יותר מדי דמויות חדשות
,ריח של כאוס,והגבר הזה שעבר כאן הרגע ,יכולתי לחוש את
הפראנויה שלו.  ואני שראיתי כל כך הרבה ,כבר לא יכולה לטעות
.יכולת הניתוח שלי אבסלוטית יותר מהשמיעה של מוצארט בשעתו .אף
יותר מישר בין שתי נקודות . ואני יודעת שמשהו רע עומד לקרות
.הילדות עברו לצחקוק חסר כיוון ואולי אף סיבה  .לא פעם נדמה כי
ילדים חיים להם בעולם משלהם , ומבוגר לא יבין זאת על אף שהיה
בעצמו ,פעם מזמן ,ילד. הנטיה של אנשים לשכוח , הנטיה לראות את
הרגע בלבד, כסוסים ששמו לצידי עיניהם רטיות שכאלו בנתיבי
הזמן.
אנשים שוכחים,נקודה. מי יודע אם היו יכולים להתמודד עם העולם,
עם המדינה הזאת, או אפילו עם עצמם  ,בלי היכולת לשכוח ולהמשיך
הלאה .

לא די בכך שאני מלאה בתחושות טורדניות ,הרי שעתה גם נקלענו
לעומס תנועה כבד. לי עצמי זה לא ממש משנה ,אבל אני לא אוהבת את
מה שזה עושה לאנשים האחרים .כולם מתחילים להציץ בשעונים שלהם
,למלמל לעצמם ולהתחיל לנוע אחורה וקדימה בחוסר נוחות ,כמו
מנסים לעזור לאוטובוס להתקדם בתוך התווך המוצק של כלי הרכב
שמלפנינו, מאחורינו, מצדדינו, והאוטובוס הוא העומד .

האוטובוס המלא כמעט לחלוטין מתקדם קמעא קמעא ואנשים מתחילים
כבר לדבר בניהם, בנסיון נואש וכמעט חסר לסיכוי להבין את מקור
העומס הזה .מחסום משטרתי ,חפץ חשוד ,תאונת שרשרת ועוד פתרונות
עולים ,מתבשלים ויורדים כדי לפנות מקום לרעיון המבריק הבא .
היחיד שנראה עד עתה יציב ברמת חוסר השקט שלו ,הוא אותו צעיר
שעלה קודם .הוא עוד נראה עצבני הרבה לפני שהפקק החל ,אבל עכשיו
אני מרגישה שבכל זאת  רמת הדריכות שלו עלתה פתע פתאום .רגע קט
לפני שזה קורה ,אני מבינה את הכל ,הכל מתחבר לי ,אבל זה לא ממש
משנה ,ממילא איני יכולה לעשות דבר.

האיש קם ,ממלמל  לעצמו את הפסוק ומושך בחוט שבמחובר לחגורה
העוטפת את גופו ,רעש הפיצוץ נשמע והכל נהיה עכשיו חם ומהיר .ים
של רסיסים ואנשים ,מעורבבים בסלט של גלי הדף מתפשט לכל כיוון
.גואה בעוצמות בלתי נתפסות .הסיוט שישב במקום רחוק ונמוך
במוחות האנשים לובש בין רגע את גלימת המציאות וזוקף ראש מפחיד
מעבר לכל דמיון .

חלקיקי שניה אחר כך ,אני כבר מוצאת את עצמי במליון מקומות
שונים ,מפוזרת ,אבל עדיין קולטת את הכל ,ואפילו יותר מתמיד.
האיש בעניבה כבר לא יתמודד יותר בויכוחים סוערים עם אשתו .היא
וודאי תשב כל בוקר ותקונן על שזו יכלה להיות היא בעצם .שתי
ילדות שבחייהן חברו , במותן ניפרדו . האחת מוטלת דומם כשעיניה
פקוחות לרווחה, והשניה מעליה פעורת פה , זבה דם מרקתה מבעד
לאחת הקוקיות ,עדיין לא קרובה אפילו לעכל את שקרה.

הכל נראה אחרת פתאום. עכשיו נראה שהזכרון הפתלתל שעזר להמשיך
הלאה ,לא עוד מגן יחשב ,אלא אויב הוא . שהרי אם היה נותר חזק
ואיתן הכל יכל היה להיות להראות שונה עבור חלקם ,אם לא עבור
כולם  .
כוחות ההצלה המוכרים מגיעים, וההמולה בעצם רק מתחילה . אני את
תפקידי ממילא סיימתי . יודעת שעוד יקח זמן עד ששברי הזכוכית
שלי יאספו . "כואבים המראות" ,אומרים . ואני יודעת ,שלעיתים גם
מראות כואבות .