עוד יום של קיץ. איזה סטודנט לכלכלה שנה שניה יושב על שפת הים,
מנסה לשכנע את עצמו שכן, הוא באמת הולך לקרוא את החומר המשמים
הזה בסטטיסטיקה, שרק מבטון חטוף לכיוונו יכול להרדים אותך
באמצע מסיבה מוטרפת. "ואם לא,לפחות נתפוס קצת צבע", הוא חושב
לעצמו, כשברקע נשמע צחקוק מאיים של עוד גידול סרטני, שרק מחכה
להזדמנות שלו לפרוץ ובגדול.
המבט הבוהה של הסטודנט קולט איזה כלב זאב מעופש, שהולך משועמם
על הקו שבין מים לבין חוף. הכלב פוסע לכיוון שלו במין
נונשאלנטיות כזאת ,שרק כלבים מעופשים יכולים להרשות לעצמם,
ובלי טיפת בושה שואל "תגיד אחי, כוסיות לא נראה כאן היום?"
האמת שהסטודנט מופתע קצת מהסגנון הבוטה של הכלב, ובאינסטינקט
הגנתי מובהק, שמטרתו שמירת השפיות, מתעלם מהעובדה שהוא עומד
לפצוח בשיחה עם הולך על ארבע.
- "כן, מה לעשות? די יבש היום, אתה יודע, אבל בשתיים-שלוש כל
הילדות מסיימות ביצפר...".
- "אתה באמת חושב שאני אחכה פה עד שלוש כמו כלב?" משגר הכלב
משפט שנון, בחצי קריצה, חצי קרצייה, שתקועה לו בדיוק מתחת
לגבה.

הסטודנט מנסה ליישם את מה שבכל זאת הצליח לקלוט בניסיונותיו
הנואשים להפנים את החומר בסטטיסטיקה, אבל זה עדיין לא עוזר לו
כלל ועיקר להבין מה הסיכוי שבאמת כל זה קורה לו. "כל כך הרבה
משתנים, לכל הרוחות" הוא חושב לעצמו, פעמוני גאוס מצלצלים
בראשו, כשברקע השמש יוקדת ומעלה את הסיכוי, שמדובר בהזיה
פרועה. הכלב מצידו פוצח בשטיחת תפיסת העולם שלו, כאילו עמד
בהייד פארק  מול זוגות אוזניים שרק מחכים למוצא פיו, לגמוע עוד
הגיג מופלא.

בעוד הכלב מתענג על פילפוליו, הם מזהים מרחוק גופה בביקיני
פוסעת לכיוונם. ככל שהיא מתקרבת, מתחדדת אצל הסטודנט ההרגשה,
שמדובר, או ביצירת סיליקון מפוארת, או בפרופסורית צעירה,
שהצליחה לבנות שדה כבידה הפוך בדיוק מעל החזה שלה. האפשרות
הזאת נראית לו מעט דחוקה משום מה, אבל כיוון שהוא נמצא כרגע
בלב דיאלוג גברי עם כלב לכל דבר הוא לא ממש ממהר לפסול
אופציות.

"להערכתי מדובר בכלל בשתלי הליום" מסנן הכלב השנון, שכנראה
החליט שהוא עלה על גל נדיר של הומור. "שתוק אדיוט, ותן לי
לנסות לדוג אותה" נובח הסטודנט,שזרמי חרמנות קטנים כבר נשלחים
לכיוונים שונים ומשונים בגוף שלו.

איך שהיא מתקרבת למרחק של אולי שלושה מטרים מהם, הכלב החכמולוג
לא יכול להתאפק ומשחרר שריקה צורמנית. המצוידת, מופתעת מעט
אומרת "וואו ,כלב שורק". איכשהו המבט על הפרצוף שלה, והטון של
ה"וואו" פסלו לחלוטין את תאוריית הפרופסורית. "כן, זה הכלב
שלי, והוא גם מדבר" שולף מהר הסטודנט, וקולט את המבט הנוזף של
היצור המקורצץ.

המצוידת מנסה בינתיים לברר בספר הקריטריונים שלה האם בעלים של
כלב מדבר נחשב למישהו "שחייבים להיכנס איתו למיטה" או סתם
"עילה סבירה לדפיקה".
כיוון שלא נמצא תקדים בעניין, היא רק אומרת "האהא", ומוסיפה את
המבט של "יצאתי לפרסומות", כדי שיהיה ברור לכל, שלא היתה שום
משמעות מיוחדת ל"האהא" שקדם לו .

לסטודנט, שבכל זאת מריח פה איזשהו פוטנציאל, מבזיק רעיון
גאוני. "את נראית לי ממש מיובשת, אני אקפוץ לחנות פה להביא לנו
שתיה, בסדר?" "אין בעיה, היא עונה", כאילו שיש איזשהו דבר
שיכול לגרום לה לבעיה.
הסטודנט ניגש לכיוון החנות ,אבל מה, המטומטם שכח עם מי יש לו
עסק. חלפו להן עשר שניות והסרחן הקטן ישר פוצח בסטנד-אפ על
ארבע שלו, ותוך דקה החתיכה מאוהבת. כשהסטודנט חוזר נותר לו רק
לראות את השניים הולכים שלובי יד ברגל, הרחק הרחק, ולפלוט "כוס
אמק, מזל של כלב"..