היא שוב שוכבת על המיטה, מביטה במאוורר מסתחרר ושוקלת לשים את
הראש בין הכנפיים שלו. על הבטן יושבת לה המאפרה, והיא מאפרת
לתוכה בקצב מדאיג. המוזיקה צווחת, והיא בוכה, והכאב - נדמה
שהוא יוצא החוצה, אבל יש ממנו כל כך הרבה, שממש לא משנה כמה
היא תבכה, עדיין יישאר בתוכה המון.
מורידה עוד שוט של וודקה נקייה קפואה לגרון, ועוד אחד, ועוד
אחד כי עדיין לא לגמרי חמים ונעים ומעקצץ לה בכפות רגליים. ואז
היא נוטלת את הסכין, היא מחזיקה אותו ביד החזקה שלה, שרועדת.
הכאב מפלח את צד שמאל של גופה. והדם, הוא מתחיל לטפטף למטה.
היא מלקקת אותו וממשיכה לעשות חתכים, מתפללת שיהיה לה האומץ
ללחוץ חזק יותר. והפנים שלו עולות שוב ושוב במוחה. שוב. שוב.
הדמעות והדם והרוק מתערבבים יחדיו, והכעס והעצב והאהבה שהיא
מרגישה מתערבבים יחדיו.
והחדר מתחיל להסתובב, והתמונות שעל הקיר והתמונות שבראשה
מתערבבות יותר מדי, וכואב לה. כל כך כואב לה. היא בוכה חזק
יותר, אבל אין אף אחד שישמע אותה, אף אחד שבאמת יבין מה עובר
עליה.
היחיד, המיוחד, היא רוצה שהוא יהיה זה שיבכה בלילות, ובימים,
שהוא יהיה זה שלא יאכל ולא ישתה שבועות, שלא ישן, שלא יוכל
להביט באחרות, שלא יוכל לחייך.
אבל הוא דווקא מחייך, וממשיך הלאה. השפתיים שלו מנשקות מישהי
אחרת, ושלה רק רוצות לצרוח. היא נועצת ציפורניה בידיה וכובשת
בכי אחרון. היא מושכת באף ומכבה את הסיגריה על גב היד שלה.
אח"כ היא צורחת וקוברת את ראשה בכרית. ובתור רקוויאם אחרון,
שורפת את הדף עם מספר הטלפון שלו והכתובת, מוחקת את מספרו
מהפלאפון, ומעיפה את המתנה היחידה שאי פעם הביא לה מהחלון,
והיא עדיין מרגישה חרא, ולא מצליחה לפרמט את עצמה לשכוח ממנו.