קודם היה לי מלך בגינה.  הוא הגיע מהאדמה.
ברח ממהפיכה במדינה שלו - ישר לתוך הגינה שלי.

יצאתי החוצה והייתי בהלם. הוא פשוט ישב שם, כולו מבולבל, לא
מבין מאיפה הוא נפל ולאן.
אז התחלנו לדבר.

הוא טיפוס רגיש, המלך. יש לו  זקן מלא , והוא אפילו יודע לנגן
בכל מיני כלים. הוא למד פעם, כשהוא היה ילד והמבוגרים המכובדים
של אז היו עדיין חיים.

אז הוא ישב אצלי בגינה קודם ואכל את עצמו מדאגה. הילדים שלו,
אתם מבינים, נשארו מאחור. ויש הפיכה בממלכה - הצבא השתלט. זה
לא שהוא היה מלך רע. זה פשוט בעלי האינטרסים... דמויות
מפוקפקות שקיבלו את אמון המלך ובגדו בו.

הוא מספר לי על הארמון שלו עכשיו. יש לו טלפון. ושטיחים.
משרתים דווקא לא כלכך. אבל יש לו 4 ילדים - בן ושלוש בנות -
והם מכינים לו קפה אם הוא ממש רוצה. הם גם לא מעליבים אותו
ושומרים על הפה שלהם גם כשהוא מעצבן. הוא המלך של הממלכה והוא
יכול להביא להם כל דבר שירצו.

זה לא ברור לשנינו איך הוא הגיע לגינה שלי. זה היה כאילו
שפתאום נוצר חור באדמה, והוא היה שם. הוא גם לא ממש זוכר איך
זה קרה.

הוא יודע לצייר. הוא נתן לי השראה קודם. אמר לי שיש כלכך הרבה
ציורים שעוד לא צוירו, וכלכך הרבה סיפורים שרק מחכים שיספרו
אותם - שאיך אפשר לא להיות יצירתי?
לא ידעתי מה לענות. אני כבר חודש לא כותבת כלום.  גם לא
מציירת.
זה גם עושה השראה שהוא ככה מודאג ועדיין יש לו זמן להגיד
משפטים כלליים ורלוונטיים כאלה.

אישתו מתה. הוא היה עצוב הרבה שנים. עכשיו הוא פחות. היא
הותקפה ע"י דרקון. שאלתי אותו איך זה שבתור מלך, הוא לא יכול
היה להפסיק את הדרקון או למנוע ממנו להתקרב.
המלך התחיל לדמוע, בשקט. אני לא התכוונתי אבל זה מה שקרה. הוא
הביט בי ואמר שיש דברים שאי אפשר לעצור.

הבאתי לו מים ומשהו לנקות איתו את הגלימה. יש לו גלימה של
פרווה. משהו כבד וגדול. הכתר דווקא לא עליו.  אחרי כן הבאתי לו
כיסא. אחר כך חשבתי שאפשר בכלל להכניס אותו הביתה. הבית ריק
ואף אחד לא ישאל שאלות מיותרות. רק החתולה והכלב שלי באיזור.
שון אולי ינבח קצת, אבל גם הוא כלב רגיש והוא לא נובח על אנשים
כשעצוב להם. ודולי, היא מקסימום תברח משם. לא אוהבת אנשים
חדשים. טוב, גם ממני היא בורחת ואני כבר בכלל לא חדשה.

ביקשתי מהמלך שיכתוב לי שיר והוא המציא משהו כזה -
"מצאתי כוכב שידע להרגיש דברים באמת
אבל הוא היה קר כמו כולם.
הוא היה של שנינו,
אבל חשב שהוא של עצמו."

המלך המציא את זה על המקום. הוא לא המשיך.

החלטתי לשבת מולו ולחכות שהוא יגיד משהו. אם פוגשים אדם שיש לו
כאלה מחשבות בראש ככה סתם, שווב לשבת בשקט ולחכות למה שהוא
יגיד.

המלך שתק קצת. יכולתי לראות עליו שהוא ממש מודאג. ועצוב.
פתאום הוא שאל אותי, "אז איפה את בכל הסיפור הזה?".  
"אני?", שאלתי.    
"כן," הוא ענה, "איפה הממלכה שלך, לאן צצת, את מי השארת
מאחור?".
חשבתי שאולי זה המוסר השכל של הכל. אבל הוא הסתכל עליי ואמר,
"לא, ברצינות."

חשבתי על זה קצת. "אני השארתי הרבה תחנות אוטובוס מאחוריי.
הרבה מכוניות שנוסעות על כבישים. כל מיני אנשים שידעו לנגן על
גיטרה והיה לי אכפת מהם, ועכשיו קצת פחות." עצרתי וחשבתי עוד
קצת. "היו הרים שהשארתי מאחור, אבל הם עדיין עומדים שם.  והיו
גם אנשים שפתחו מקומות שהיה אפשר לישון בהם. גם אותם השארתי
מאחור. אני חושבת שגם הם עדיין איפה שהשארתי אותם."

"היית מלכה?", הוא שאל אותי.

"אולי חלק מהזמן," עניתי. "אתה תמיד היית מלך, אבל שתדע,
שלפעמים כשאתה הולך ברחוב בדרך לאיזה תחנת אטובוס וכל המכוניות
עוברות בכביש לידך לאט כי יש רמזור, אז לפעמים זה מרגיש כמו
להיות מלך. ידעת את זה?" שאלתי.

המלך שתק ובהה במשהו. העיניים שלו היו מונחות על השולחן שלידו
ישבנו, אבל הוא לא באמת ראה אותו. "אולי פעם ידעתי," אמר
לבסוף.

יכולתי לראות שהוא חושב וחושב על הממלכה והילדים והארמון שלו.

"אתה לא יכול לחזור?", שאלתי.
הוא הנמיך את מבטו. "אני לא יודע איך הגעתי...".

קמתי למלא לו מחדש את הכוס. המים נזלו באיטיות מקנקן הפלסטיק.
דמעות נזלו באיטיות מהעיניים שלו.

בחור רגיש.