New Stage - Go To Main Page


שבוע לפני שאברהם התאבד, כלומר, יום שישי, הוא חזר מבית החולים
ביילינסון בפתח תקווה, עם צלקת חדשה למזכרת. הוציאו לו את
האפנדיציט בפתח תקווה, ובגיל שבע עשרה זה לא הולך ברגל. ככה
סבא יצחק אמר לו, מיד כשאברהם הגיע הביתה. "אבריימל'ה, בגיל
שמונה, תוספתן ככה, זה לא הולך ברגל." סבא תמיד צודק, חשב
אבריימל'ה, אבל מאז שהוא עבר את גיל שבעים הוא כבר לא מדבר
ברור. הוא לא זוכר שגם לו הוציאו את האפנדיציט, וזה היה רק שנה
שעברה. הזקן הסנילי הזה, לא זוכר איך האכילו אותו עם כפית
בבוקר, לא זוכר שהכל נזל לו ככה על הסנטר, לא זוכר איך אימא
שרה ואבא אריק רבו על זה בלילה, לא מודע לכך שהוא הדבר הכי לא
רצוי שנכנס לחיים של בני המשפחה מאז הכלב המעצבן שוקי, שאחותו
של אבריימל'ה, ריקי, האכילה פעם אחת ומאז הוא לא עזב את הגדר
החיה, בחור מתחת לתא דואר, עד שהוא נדרס ע"י השמונה-עשרה
גלגלים הזאת שהגיעה משום מקום. ריקי בכתה. סבא יצחק גם לא זכר
שאבריימל'ה בן שבע עשרה. לאברהם לא היה ממש איכפת, רק שיסתום
את הפה ויעוף מהבית כבר. סבא יצחק כאילו נהנה להיכנס לחדר של
אברהם כשהוא לא בבית ולנעול את כסא הגלגלים שלו בדיוק על
חוברות הפורנו. אחרי שהוא היה עושה את זה הוא היה נרדם ומזיל
ריר על כל השטיח. סבא יצחק כאילו נהנה לא לזכור את כל זה בערב,
כששרה ניסתה להסביר לו שלא יכנס לחדר הזה יותר.
אז ממש מתחת לפופיק, מצד ימין, הייתה לאברהם צלקת של אחת עשרה
ס"מ. בלילה הוא שכב במיטה אחרי שהתעורר מחלום בלהות, וניסה
לחשוב איך להסביר את הצלקת לחבריו בבית הספר, שלא ידעו שום דבר
על הדלקת שלו בתוספתן, כך שייצא שהם יאהבו אותו יותר. או לפחות
יצחקו. לפחות שיצחקו.



למחרת, יום שבת, ישב אברהם בבית, צפה בערוץ המצויירים,
והחלים.



למחרת, יום ראשון, הוא נשכב על השולחן באמצע הכיתה, בהפסקה
הגדולה, וסיפר לחבר'ה איך נתקל בחבורת רוסים שיכורים בהרצליה,
ואיך אחרי ששבר בקבוק בירה על אחד מהם, השני הוציא סכין
והשלישי החזיק אותו, וככה הם עשו לו סימן מהמותן עד הפופיק.
אחר כך סיפר, רק ליום-טוב, החבר הכי טוב שלו, שזה באמת דלקת
ושאת כל השטויות על הרוסים הוא סיפר כדי שמיכל תאהב אותו יותר.
"אתה חושב שזה יעבוד?" יום-טוב תמיד היה פסימי בקשר לרוב
הדברים שאברהם עשה. "אני מקווה שזה יעבוד. גם ככה היא הסתכלה
עליי כל השבוע שעבר. אולי מישהו סיפר לה משהו." אברהם מצמץ
בעיניו וניסה לדמיין איך מיכל ניגשת אליו ואומרת לו כמה הוא
מדהים, וכמה שהיא שונאת רוסים ואלכוהול, וכמה שהיא שונאת אותם,
את הרוסים ואת האלכוהול, כשהם משולבים ביחד, ואז היא תבקש
לראות את הצלקת, רק היא, לבד, בארכיון של בית ספר, והוא יוכל
להסביר לה יותר בפירוט מה בדיוק קרה שם, ואז יהיה לה חם נורא.
פשוט, נורא חם לי פה, אברהם. אני חושבת שזו החולצה הקטנטנה
הזאת. אולי עדיף שאני אפטר ממנה.
יום-טוב מצמץ גם, ואמר לאברהם שהוא מפגר, ואז הוא חייך, ואז
הוא נתן לו מכה קטנה וידידותית בכתף והלך. יום-טוב היה ממש חסר
מעוף.

ליום-טוב באמת קראו יונתן, ואף אחד לא ידע אם הוא אוהב שיקראו
לו ככה או לא, והוא היה כזה גדול שהם לא רצו לנסות ולבדוק.
ביום הראשון, כשהוא הגיע לכיתה לפני ארבע שנים, בכיתה ז',
היחיד שהיה יותר גדול ממנו היה אברהם, וגם זה ממש בקושי. אברהם
התחיל לקרוא ליונתן יום-טוב מסיבה שבינתיים נשכחה כבר מזמן,
ובינתיים יום-טוב כבר גדל הרבה מעבר לאברהם, שנשאר נמוך כמו
בכיתה ח', אבל עדיין שרירי וחמוד בעיני הנשים. אם היו שואלים
את יום-טוב מה הוא חושב על הכינוי שלו, הוא היה אומר שזה נשמע
לו אינדיאני. ותו לא.



ביום שני אברהם נכנס לכיתה והתיישב ליד יום-טוב בכבדות.
"היא עדיין לא אמרה לי כלום," מילמל בלחישה לעבר יונתן, "מיכל
עוד לא דיברה איתי בכלל. היא כל הזמן מסתכלת, אבל חוץ מזה
היא לא עושה כלום." יום-טוב הפנה את ראשו לכיוון של אברהם כדי
להגיד, בעיקרון, שאם אברהם לא יזוז עם זה, זה יעלם. אבל המחנכת
שלהם, גב. בראון, שלימדה אותם מתימטיקה ותנ"ך, אבל בעיקר את
עקרונות הנאציזם, אופיו ודרכי פעולתו המגוונים והמרובים,
בשיעורים קלים ובידע נרחב, הרימה את קולה ואמרה משהו שנשמע כמו
"אכטונג בנים, אכטונג," אבל כנראה היה באמת יותר משהו כמו
"חבר'ה, תסתמו את הפיות שם." היא העירה עוד כמה הערות בקשר
לחוצפה שיש לאנשים, גם מאחרים לשיעור ברבע שעה וגם מתחילים מיד
לפטפט. המילה לפטפט תמיד הזכירה ליום-טוב את הקטקטים, והוא
כבר לא זכר למה. אולי האותיות שבאות בזוגות. אולי כי הקטקטים
כל הזמן פטפטו. לאברהם הזכירה המילה הזאת את פטי מידל-בון,
הדמות השנואה עליו בסרטון המצוייר האהוב עליו. היא כל הזמן
צווחת. הוא שונא את זה כל כך. מה שלא יהיה, אברהם הבין את הרמז
ושניהם התחילו שיחה קולחת בהתכתבות. לא נקבעה מסקנה חד-משמעית.
אבל, במהלך ההתכתבות, יום-טוב ניסה לשנות נושא וכתב משהו שהוא
שמע על מישהי מהשכבה שנכנסה להריון, ואברהם קרא את זה וצעק
"מה?!", והמורה בראון, שתחיה, חתכה את המשפט באמצעו כל כך מהר,
שאברהם לא הספיק אפילו לתהות עוד על הנושא לפני שהועף החוצה.
כשפתח את הדלת לצאת, שמע אותה אומרת "עוד מישהו מדבר, אני
משליכה אותו דרך החלון, שישתפד על החניתות של הגדר." ממש מיני
פואמה. צחקוקים נשמעו, אבל אברהם הספיק לגנוב הצצה על יום-טוב,
שנע בכיסאו באי נוחות. המחשבה על שיפוד ע"י מורה למתימטיקה לא
עשתה לו כל כך טוב, בניגוד למה שהיה ניתן לצפות. הוא סגר את
הדלת והתמוטט על הרצפה, רועד מצחוק ומתדהמה, הרי סימה נכנסה
להריון שוב, מעניין מי האבות הפעם.



ביום שלישי לא קרה שום דבר מיוחד. מיכל המשיכה להביט באברהם,
וכל פעם שעשתה זאת עטתה על פניה מבט שתמיד אפשר היה להבינו
לכאן ולכאן. במהלך השיעור הרביעי, תנ"ך, עם גב. בראון, יום-טוב
קם לזרוק משהו לפח, ועוד אחרי שקלט את בראון מסתכלת עליו במבט
חד ונוקב כאילו זה עתה ניסה להימלט ממחנה הריכוז הפרטי שלה,
עבר ליד החלון ומבטו הדרדר מטה, לעבר השיפודים כביכול שעל הגדר
שמפרידה בין עירוני ר' לכביש המהיר. כשחזר לשולחן כבר היה רועד
כולו, וכשאברהם שאל אותו מה קרה, יום-טוב סיפר לו. אברהם לא
הצליח להחניק צחקוק, ובראון העיפה אותו מחוץ לחדר לחמש דקות,
שילמד איך מתנהגים ילדים טובים תחת הכיבוש. בזמן הזה אברהם הלך
לשתות מים מהקולר, ובדרך קלט את מיכל מסתכלת עליו במבט הפרה
שלה, מבט שלא מבין מה הוא רואה, או לחילופין, שאוהב מאוד את מה
שהוא רואה. אברהם הזדקף אינסטנקטיבית, והחל משחק עם צמיד העור
השחור שלו, השחוק והמרופט, כדי שמיכל תדע על מה להסתכל כדי
שתבין לבסוף שאברהם אכן גבר חלומותיה. אולי ההלם שבראיית הצמיד
לפחות יכריע את גזר הדין בנוגע למבט הזה שלה, העמום. אברהם אהב
את הצמיד הזה. כשיצא מטווח ראייתה, שב והצטנף, ורץ לשתות מים,
שלא תברח לו. כשחזר לטווח ראייתה כבר לא היה טווח ראייתה. מיכל
נעלמה מעין, והוא חזר לעוד עשרים דקות של בראון, יצא אחרי רבע
שעה לעוד חמש דקות של בהייה בשדיים המצויות בשכבה ותהייה לגבי
עתידו בשיעורים של בראון, ואז, כשסוף סוף נמאס לו, פנה לעבר
המכולת, שם בילה עד הערב, מנסה לא לשתות יותר מדי מבקבוק היין
אדום הזול, החריף והמבחיל.



ביום רביעי אברהם נשאר בבית בגלל ההאנג אובר. בערב יום שלישי
הוא סיים את בקבוק היין ההוא בבית, מתוך מחשבה שבבית יהיה לו
יותר קשה מבבית הספר. הוא צדק מעבר למצופה, וכששרה התחילה לריב
עם אריק, עוד ריב נורמלי בין הוריו לגבי עתידו של סבא'לה יצחק
בבית, וכשנמאס לו לשמוע את צעקות ה"לא איכפת לי שהוא אבא שלך"
וה"את לא תתחצפי אליי, את שומעת", הוציא את שלושת רבעי הבקבוק
ששמר לו והוריק את כולו בכמה לגימות גדולות ומעיקות. ואז, אחרי
שסיים להוריד את הכל במורד הגרון החורק והנאנח שלו, ישב לראות
מה יקרה. יצחק התגלגל לתוך החדר בשלב מסוים והתחיל לצחוק
בפראות, כל השיניים השחורות שלו ניראות לעין הבלתי מזוינת,
וכשנשאל לגבי עתידו הלא ברור בחדר הזה הלילה, הגיבה זו הברייה
בצווחה חדה שהבהילה את אברהם, שהכילה את המשפט "מה, אני ישן
פה!". אברהם גילגל את סבא אל מחוץ לחדר, הניח, במאמצים מרובים,
את הכספת הגדולה שקיבל ליום הולדתו השש עשרה אל מול הדלת,
כיוון בקושי את השעון המעורר, נכנס למיטה, והתעלף.  
הטלפון העיר אותו. יום-טוב מתקשר מהבית ספר, לשאול "איפה
אברהם". "אתה מדבר עם אברהם," ענה לו אברהם, ואז אמר יום-טוב
שהוא חשב בטעות שאברהם זה יצחק, סבא'לה, בגלל הקול המוזר
והחורק במקצת. אברהם הסביר לו בקצרה את אירועי יום האתמול,
מתוך נימוס, ואז, ומתוך עצבנות, ניתק לו את הטלפון בפנים,
ונרדם שנית. הוא התעורר בתשע בערב, נשאר מחובר לאינטרנט כמה
שעות, הוריד את הדיסק החדש של די אם אקס, ואז הלך לישון שוב.



ביום חמישי קם אברהם רענן מן הרגיל. כשיצא החוצה שם לב כמה
בהירים היו השמיים, והשמש עשתה לו טוב בגב. החולצה השחורה
שלבש, עם קורט קוביין והגיטרה הפוכת המיתרים שלו, קלטה את השמש
כמו שאף חולצה אחרת לא קולטת, והיה לו חמים בפנים, אבל לא חם
מדי. אברהם ידע שככה המצב יישאר בהמשך היום. קואורדינצית
השמש-חולצה הייתה טובה מן הרגיל היום. מה גם שסבא עוד ישן
כשיצא אברהם מהבית, וזה תמיד סיבה למסיבה. בבוקר הוא בד"כ
משתין בכל מיני מקומות ואז מחפש את הסוכריות ממלחמת העולם
השניה שלו. כבר חמש שנים עברו לו בבית והוא לא מוצא אותן. שרה
התחילה לפקפק בקיומן כבר לפני שלוש שנים, אבא אריק לפי שנה,
וריקי עוד חושבת שהם איפשהו בבית. אברהם יודע שהן אצלו בכספת
בחדר, ולפני זה הוא החביא אותן בבור שחפר בחצר. כשסבא מחפש את
הסוכריות שלו הוא לא עושה שום דבר אחר, ולכן הבקרים בבית הם
הזמן הכי שקט. אברהם לעולם לא ייתן ליצחק את הסוכריות שלו. מי
יודע מה הוא ימצא לנכון לעשות בבקרים כשימצא אותן. כשהגיע לבית
ספר, מיכל סימנה לו לבוא הצידה. היא הסתכלה לכל הצדדים כאילו
הק.ג.ב. עוקב אחריה, ואז סיננה איזה "ארכיון, אחרי שיעור
שלישי" מבין שיניה המיושרות והנוצצות. הן היו די עקומות, אבל
אברהם, שמכיר את שיניו שלו, ראה אותן כסמל השלמות. אחרי השיעור
השלישי תפס את יום-טוב וסיפר לו לאן הוא הולך, ולמה הוא הולך
לבד. יום-טוב חייך. "הולך לדוג, הא?" שאל. אברהם חייך. "לדוג
כמו שלא דגתי בחיים שלי," אמר, ויום-טוב הביא לו כפה בעורף,
סתם כי המשפט היה נדוש.
אברהם התהלך בנונשלאנטיות לעבר הארכיון, כאילו הוא לא מצפה לזה
כבר כמה ימים, כאילו המוח שלו לא בוער מרוב מחשבות, כאילו הוא
לא מרגיש שמערכת העצבים שלו, כאיבר חי ונושם ועצמאי, תצא לו
מהגוף עוד שנייה ותלך לבדה יותר מהר לארכיון, כדי להגיע כבר,
להגיע כבר.
כשנכנס לארכיון לא היה שם אף אחד חוץ ממיכל. היא התקרבה אליו
ולחשה לו "חשבתי קצת." "למה את לוחשת? אין אף אחד ברדיוס של
חצי ק"מ." מיכל חייכה, ועיניה נצצו. "סתם, אהה, רציתי להישמע
דרמטית." אברהם חייך שוב. פעמיים ביום, זה לא הולך ברגל. לא
בגיל שמונה, בכל אופן. והמוח שלו בהחלט נפל למעמקי גיל שמונה
בחמש השניות האחרונות. אולי יצחק צדק. הוא הרגיש מעולה. בשיא
כושרו ואונו. הוא ידע למה לצפות. הוא היה המלך של הארכיון
לעשר, עשרים, שלושים!!! הדקות הקרובות. והמלך של שאר העולם
לאחר מכן. פירסט ווי טייק דה ארכיון. חוץ מזה, הוא אהב את
מיכל. הוא הרגיש את זה בעצמות שלו, הרגיש את נימי המוח שלו
מזרימים מידע לשום מקום, הגיש את הידיים שלו זזות מצד לצד,
מקוות לתפוס כבר משהו, איזה זיק של בגד, הוא הרגיש את האף שלו
מרחרח, מנסה לקלוט את ריח גופה, הוא הרגיש את עיניו זזות
מאישון אחד של מיכל לאישון השני שלה. היה לה כתם לידה שחור
באחת מעיניה הירוקות. מושא לאלפי בדיחות פרטיות, חשב אברהם.
הוא חייך. "אז, מה יש לך להגיד לי?"
מיכל חייכה שוב. "חשבתי על זה. עלינו. זה מושלם. אתה נראה
מעולה. אתה חכם, אתה מצחיק, אתה שרירי וחסון," היא הדגישה את
המילה "חסון", להשוות לה מידה של תאטרליות, יותר מאשר נימה של
ביקורת, "אני מתאהבת בך, ההורים שלי אוהבים אותך מאז שחילקת
עיתונים לפני שנתיים בשכונה, וכל בוקר הגשת לאבא שלי את העיתון
ביד," ("זה היה אבא שלה?!" חשב אברהם וחייך בפנימיותו, "הגשתי
לו את העיתון ליד מאז שהוא הזמין אותי לקפה. מעולם לא ראיתי
אותה שם!"), היא המשיכה, כשראתה שחזר הפוקוס לעיניו, "בכל
אופן, תהיתי אם תרצה לצאת איתי מדי פעם, אתה יודע, אולי להפוך
את זה למשהו ששנינו נוכל ליהנות ממנו. אולי אפילו למשהו קבוע.
מה אתה אומר?" אברהם חייך. מעולם בחייו לא חייך חיוך כה בעל
משמעות, חיוך שחסרה בו כל נימה אפלה, חיוך שכולו יושר וכנות
מלאה. "מיכלי, אין דבר שאני רוצה יותר." אמר לה, והתכוון לזה,
אפילו. הוא כרך את זרועותיו סביב צווארה, שם, בארכיון האפל,
המריח מספרים עבשים וגיליונות נושנים, הארכיון המכיל את כל
כמויות המידע העצום על כל תלמידי העבר וההווה של עירוני ר',
ששמח בוודאי על כך שהוא עומד לקבל את פרט האינפורמציה הרטוב
הראשון שלו, פרט שלא מכיל מספרים, ולא מכיל כתובות, ולא מכיל
אנשים מתים וזיכרונות עבר, פרט שמכיל רק אנשים חיים, רק רגשות,
רק מבטים.
מיכל הניחה את ידיה על בטנו של אברהם ברכות. ידה השמאלית נחה
בדיוק על צלקת האפנדיציט שלו, והוא זע קצת באי נוחות, מצפה
לכאב שלא הגיע. הפצע החלים לגמרי. הוא חייך אליה, כאומר "הפצע
החלים, הירגעי," אבל עיניה שוטטו בין עינו השמאלית לעינו
הימנית, כלא מבינות, איך הגיעה למצב הזה, מה היא עושה פה, למה
כל זה מגיע לה, איפה היא צריכה להיות עכשיו, ולמה היא לא שם.
החיוך ירד מעל פניו של אברהם כשהיא הסתובבה ויצאה משם בריצה
מהירה. "מיכל!" קרא אחריה, והיא הסתובבה לרגע, משחקת ברגליה,
מהלכת אחורה, לעבר בית הספר, הרחק ממנו, ואז הסתובבה והמשיכה
לרוץ.



אחרי התקרית אברהם רץ כל הדרך הביתה, שלושים ק"מ, בריצה איטית
וממושכת. הוא חשב וידע שזה הסוף איתה. קרן האור היחידה שלו וכל
זה, עם כל החרא בחיים היא הייתה היחידה שגרמה לו לחייך באמת
בחמשת השנים האחרונות, וזה הסוף, והכל בגלל.. הכל בגלל מה? מה
לא היה בסדר? הוא לא הבין. הוא רצה להבין ולא הצליח. כשהגיע
לביתו באפיסת כוחות, התמוטט על הספה בסלון וביקש מסבא שלו
להביא לו מים. הסבא נראה נחוש לעמוד במשימה שהוטלה עליו, אבל
כשהגיע כבר למטבח אחרי חמש דקות, שכח מה היה צריך לעשות, אז
הוריד קופסה של עוגיות והחל לאכול אותן, כשהפירורים נופלים לו
על כל הסינר, על הרצפה, ולתוך קופסת העוגיות עצמה. אברהם פער
את עיניו לנוכח המראה המזוויע של נטישת כוחו של אדם, אונו
ושכלו, והוא רץ למעלה לחדרו וטרק את הדלת. הוא התעלף מיד
כשכיבה את האור.



בלילה חלם על הצלקת



הצלקת! חשב שצעק כשהתעורר, אבל שום קול לא הידהד בחדר הגדול
והריק שלו, אלא רק בראשו. הוא ירד למטה אחרי שהתלבש, והלך לבית
הספר בלי לקחת את הילקוט. כל שלקח הייתה סכין הקומנדו של אחיו
ש"נהרג" באיזה אסון שייטת עלום, למעשה שופד ע"י חברו לפלוגה
מפני שסירב פקודה, עם אותה סכין עצמה, למען האמת, אבל אף אחד
מבני המשפחה לא ידע זאת. הסכין הייתה חדה כמו צלילותו של
אברהם. השיעור השני היה תנ"ך, עם בראון, ובגלל שאברהם הלך ברגל
לבית הספר במקום לקחת את ההסעה, הגיע באמצעו של השיעור. כשפתח
את הדלת כולם הסתכלו עליו, ויום-טוב פער את עיניו באימה למראה
פניו של אברהם, והתחיל לבכות. אבריימל'ה, בנפשו של יונתן, נראה
כאילו אחיו נרצח שוב, ושוב ושוב, לנגד עיניו. בראון פנתה להגיד
לאברהם בדיוק מה היא רוצה לעשות לו, פיזית, אבל אז ראתה את
פניו. באותו טון שבו רצתה להשתמש כדי להרביץ בו תורה, אמרה
"אתה. אתה לא מרגיש טוב?" אברהם אפילו לא הסתכל עליה. מבטו היה
מופנה למטה, לעבר רגליו, או בטנו. בראון עמדה להגיד עוד משהו,
אבל אז שמה לב לסכין הענקית בידו, והחליטה לעשות משהו אחר
במקום. "יום-טוב, קרא למאבטח. יום-טוב. יונתן!" צווחה, אבל
יום-טוב המשיך להתייפח, ושום גאולה לא נראתה מכיוונו. היא החלה
להתקרב בזהירות לעבר אברהם, בלוחשה, לעצמה, יותר מאשר לו,
"להירגע, להירגע עכשיו, שלא יקרו פה בעיות," ואז אברהם הרים את
הסכין והיא קפצה צעד קליל אחד אחורה, משל הייתה איילה שלוחה.
הוא הרים את הסכין עד לגובה הבטן, וסובב אותה כד שהלהב היה
מופנה לעברו. "אברהם, לא." אמרה גב. בראון, בטון מצווה להפליא.
"אל תעשה שטויות." בתנועה קלילה, חתך אברהם לאורך הצלקת שלו.
דם רב ניגר מהחתך הרדוד, אבל הסכין לא עשתה נזק רב. רקמה אדומה
מרובעת וקטנה קפצה מתוך החתך ונשארה תלויה ממנו. הבכיות
העצבניות שנשמעו עד כה הפכו לצעקות עצבניות עכשיו, חוץ
מיום-טוב, שהמשיך להתייפח חרישית, וכבר עצם את עיניו חצי דקה
לפני כן. הוא לא סבל את מראה פניו של אברהם. "שקט," לחש אברהם,
ואז, יותר חזק, ממש צעקה, "שקט!". הכיתה נדמה, ורק קול השעון
המתקתק מעל הלוח נשמע, בשילוב מעניין, מבחינה מוזיקלית, עם
בכיו של יום-טוב ועם טיפטוף הדם הרב הנובע מהחתך השטחי שבבטנו
של אברהם. כל היצירה המוזיקלית נשמעה כמתוך דיסק אוסף של קטעי
ליי-באק שרלטניים, כאלה שמוצאים בחנויות אינדי, בין שרשראות
דחוסות באבני מזל, למנורות שמעוצבות כראשם של צ'יפים
אינדיאניים עלומי שם.



אברהם הוציא לגמרי את הרקמה המרובעת הקטנה שכאילו קיפצה מהחתך,
והקול שנשמע, קול קריעה עז, גרם לעוד שטף צווחות מצד איזו
שחרחורת יפה שעמדה בפינה וחיבקה את עצמה. אברהם הסתכל עליה,
והיא נדמה. הוא ניקה את הרקמה עד שנראו עליה סימנים של לובן,
ואז הקריא את הכתוב עליה.
Made In Beilinson.
100% Love Proof.
יום-טוב פקח את עיניו וצעק, ואז קם ורץ לכיוון החלונות, מתחמק
משולחנות ואנשים ככל שיכל.
הוא מצא את אברהם בשלושת רבעי הדרך לשם, וניסה לאחוז בידו.
אברהם הגיש לו, תוך כדי ריצה, את הפתקית הקטנה, וקפץ דרך
הזכוכית הגדולה. זו התנפצה לחמישה עד שישה חתיכות גדולות שנפלו
יחד עם אברהם אל מחוץ לכיתה, וכמו אברהם, גם הן נופצו לחתיכות
קטנות הרבה יותר כשפגעו בשיפודים, כביכול, של הגדר המפרידה בין
עירוני ר' לכביש המהיר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 17/10/02 13:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יושי ינון מיטסו

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה