New Stage - Go To Main Page

נטע דה דארק
/
זכרונות עתיקים

כשאני יושבת פה עכשיו אני מנסה לחשוב על כל מיני אירועים שהיו
משמעותיים בחיים שלי, נתחיל מההתחלה.
אחותי נולדה, זה הזיכרון הכי מוקדם שלי, באותו יום עברנו דירה
וקיבלתי כלבה.
זה שאחותי נולדה היה טראומה בשבילי, קודם כל, כל שימת הלב אליה
הורגלתי בארבע שנים שבטח היו מן המאושרות בחיי (חבל שאני לא
זוכרת אותם) הופנתה מיד לאחותי, אותו גוש בשר מזיל ריר לא מודע
לעצמו שרק אוכל ישן ובוכה על הזמן, יום זה סימל תקופה ארוכה
שתימשך 13 שנים לפחות ואולי אפילו יותר.
ביום שהביאו את אחותי, הידועה בשם הקוד הבנאלי "רותם", הביתה
הסתכלתי עליה, בת ארבע הייתי וכבר שנונה, "קחו את הדבר הזה
ותחזירו אותו למאיפה שהוא בא" אלו היו מילות קבלת הפנים שלי
לאותו יצור מוזר שבא וגזל לי את התואר "מלכת העולם" שהיה שלי
עד לאותו רגע.
הבית החדש שאליו עברנו היה נהדר, פנטהאוז בקומה שישית, חצי
קומה רק בשבילנו, פלוס גג ע-צ-ו-ם ו5 מרפסות.
אני קיבלתי חדר לבד ואפילו היה לי חדר משחקים ששנים מעטות לאחר
מכן גם הכיל נינטנדו וטלוויזיה משלי.
לכלבה החדשה (שהייתה מסוג בוקסר גזעי) קראנו ג'יני, שם באנאלי
אבל זה עבד, היא אהבה אותי יותר מכל אדם אחר בבית ובימים שהיו
קשים לי במיוחד היא ישבה לידי עם הפרצוף העצוב של בוקסרים
ונראה היה לי שגם היא הייתה עצובה.
השנים עברו והתחלתי בית ספר יסודי. תקופה שחורה אך מחשלת ביותר
בשבילי, שש שנים של התעללות מצד חצי מילדי בית הספר של לא אהבו
ואולי אף פחדו מן "השונה" זה (או זו במקרה שלי) שלא התאימו
לשאר.
חברים רבים לא היו לי, למען האמת אני יכול לספור אותם על חצי
מאצבעות היד שלי, בערך שלושה חברים, וגם הם לאחר מכן הוכיחו כל
אחד בדרכו המיוחד שהחברות בניינו שווה לתחת.
נשארתי רק עם חבר אחד, ולמרות הכל לא ישבתי בבית, הייתי כל
הזמן בחוץ, מטפסת על עצים, מחפשת הרפתקאות.
לאותו חבר יחיד שהיה לי היה למזלי דמיון עשיר מאוד ובכותו
הייתי תמיד שקועה בעולם אחר, רחוק יותר, טוב יותר.
השנים עברו, יום אחרי יום של לינצ'ים ומכות, עד שיום אחד הגיע
הנורא מכולם.
אמא שלי הושיבה אותי לשיחה, היא אמרה שזה קורה הרבה במשפחות
טובות ושאין לי מה לדאוג, אמא ואבא מתגרשים אבל זה לא אומר
שאני לא אראה את אבא יותר, זה רק אומר שאייתנו הוא לא יגור.
אני זוכרת עד היום את הלילות שנשארתי ערה, שומעת את אבא ואמא
צועקים אחד על השני, אני זוכרת שחיבקתי את ג'יני ובכיתי, בכיתי
כל כך הרבה.
חודשיים אחר כך עברנו שוב דירה, בפעם השמינית בחיים הכל כך
קצרים שלי, ובפעם השניה שזכרוני מאפשר לי לזכור, עברנו למקום
שהיה בדיוק מטר וחצי מהבית הקודם, אני זוכרת שאמא אמרה לי
שכשאני חוזרת מבית הספר אז ללכת ישר לבית החדש, לא לישן.
אני זוכרת את עצמי מטפסת במעלי המדרגות אל הקומה הרביעית
ונכנסת לדירה, הכל היה צבוע ויפה ונראה חדש למרות גילו המופלג
של הבית, שמחתי, חשבתי שתקופה יותר טובה תתחיל עכשיו שיש לנו
בית חדש.
עם שינוי המקום גם השתנתה האווירה, אמא פגשה מישהו בשם איל,
איש מקסים ונהדר שברבות השנים גם התחתן איתה, המשפחה שלי חזרה
להיות בת 4 נפשות, הייתי מאושרת כמעט.
חמש שנים עברו והתחלתי את החטיבה, כתה ז' הייתה דבר נפלא
עבורי, הצטרפתי לחוגי סיירות ופתאום נהיו לי כל כך הרבה חברים,
אומנם הם לא היו חברי נפש שלי, אבל הזמן עשה את שלו, האהוב עלי
מבין כל חברי היה ג', הוא מהיום הראשון נראה כמישהו שאיתו אני
אשכרה יכולה להתחבר, הוא היה מוזר, לא שיגרתי כזה, לפעמים קצת
אידיוט וטיפשי, אבל היה לי כיף איתו, בהתחלה לא ממש הסתובבנו
ביחד, אבל לאט לאט הפכנו חברים די טובים, עד היום.
היו לי חברים, המון חברים, ופתאום החיים לא נראו כל כך רעים,
בכתה ח' כבר היה לי חבר, אותו ידיד נפש שלי מהיסודי, זה החזיק
בערך שנה, ואז הוא זרק אותי, אבל לא נתתי לזה להפריע לי, להפך,
הפכתי יותר אנרגטית, יותר חצופה.
אני זוכרת שהיינו הולכים לגל או תמר, משחקים סטריפ פוקר
ומשתכרים, היינו פרועים (ככל שילדים בכתה ט' יכולים להיות) היה
כיף.
ואז פגשתי את עומר. עומר היה מוזר, חוצפן, סוטה שכזה.
לעומר נמשכתי כמו עש ללהבה, הוא היה כל מה שאני רציתי להיות,
הייתה לו בעיית גישה חמורה, חשב שהוא המלך של כל העולם, והכי
טוב מהכל, הוא עישן.
עישון היה עד אז דבר שראיתי רק אצל איל, לעולם לא אצל אנשים
בני גילי, זה היה, מרתק במידה מסוימת.
אני זוכרת שעישנתי ככה שלוש או ארבע חבילות סיגריות בחיים שלי,
מהר מאוד הבנתי שזה לא הקטע שלי, וכל פעם שלקחתי סיגריה
והכנסתי אותה לפה שמעתי את מלותיהם של ההורים "לעשן זה רע, זה
מזיק לבריאות" אני משערת שזה מה שגרם לי להפסיק, לא נהנתי
מהסיגריה כי כל מה שיכלתי לחשוב עליו זה שזה רע ומזיק.
התרחקתי מעומר מהר מאוד, אחרי שפעם אחת הוא ניסה לנשק אותי
ומשום מה לא הסכמתי, לא היה זה עניין של בושה כי הוא בן, יותר
כי הוא הגעיל אותי מסיבה לא ממש ברורה.
אחר כך באה תקופה ארוכה מאוד שהייתי די לבד, היה לי מאוד בודד,
התרחקתי מעט מהחברים שלי, הייתי עצובה, התחלתי ללבוש רק שחור,
שקעתי בדיכאונות ולרוב רציתי למות.
ואז פגשתי את החברה של ברנר, הם היו אחלה, ממש היה לי כיף
איתם, הייתי במסיבות שלהם, ואני זוכרת שהייתי עסוקה לרוב
בלהנות, כשלא נהנתי אז ניסיתי לנשום, בגלל השילוב המנצח של
אסטמה וצחוקים לא ממש יכלתי לנשום לרוב, אבל הייתי שמחה.
אחר כך גם מהם התרחקתי, ולא כי הם נמאסו עלי, פשוט כי לא התחשק
לי להיות עם אף אחד, נמאסו עלי החיים שלי, היה לי רע וכל מה
שרציתי היה רק לברוח.
ואז פתאום, נפל עלי רעיון, כאילו משמים, שהציל אותי.
הרעיון הנכסף של טיול בחו"ל לחמישה חודשים.
מיד קפצתי על הרעיון, ואמא שלי אפילו אמרה שזה רעיון מצוין. אז
התקבלתי למשלחת, והייתי אמורה לטוס באוגוסט 2001.
הייתי עדין בדיכאונות אבל הייתי בטוחה שבארה"ב הכל ישתנה.
ואז פתאום פגשתי אותו, הוא היה נהדר, הבין בדיוק הכל וידע מה
עובר עלי, התאהבנו אחד בשני, בדיעבד, התאהבנו בלדבר אחד עם
השני.
היתה לי תקופה מאוד מאושרת איתו שבאה לקיצה ביום אחד שהמזג החם
שלי השתלט עלי וזרקתי אותו לכל הרוחות, שלושה חודשים אחר כך
עוד הסתובבתי עם הרגשה שעקרתי חלק ממני, חלק חשוב.
חודשים אחר כך פגשתי מישהו אחר באיזה מסיבת אש, הסתדרנו ולפני
שידענו מה קורה, נהיינו חברים.
עברו עלינו שלושה חודשים בערך עד שנסעתי לחו"ל.
זו הייתה תקופה נהדרת, חשבתי שמצאתי אהבה ואת מה שכל חיי
רציתי, בדיעבד אני יודעת שלא היה דבר יותר רחוק מן האמת.
ביום שעזבתי לארה"ב נפתחה אצלי תקופה חדשה.
אותו אחד זרק אותי, וזה לקח לי אולי חודש להתגבר עליו, מזל שלא
הייתי איתו, אחרת זה היה כל כך הרבה יותר קשה.
את שהותי בארה"ב ביליתי בעיקר מול המחשב, לא יכלתי להביא את
עצמי להתנתקות מוחלטת מכל היקר לי, כל פעם שפתחתי את האי מייל
או שנכנסתי לאיי סי קיו, פעם ליבי בתוכי בתקווה מחודשת לקבל כל
קשר לעולם המוכר אותו עזבתי מאחור.
כשלא הייתי דבוקה למחשב כמו עלוקה מוצצת דם הסתובבתי בעיקר עם
אנשים שהזכירו לי מאוד את הבית, זה ניחם אותי שחברי יכולים
לבוא גם בגרסה האנגלית, ושבעצם אני לא מפסידה כלום.
את רוב ימי ביליתי בחברתה הענוגה של קארינה, שוודית חביבה,
מצחיקה ובעלת מוח מלוכלך להפליא, היא לימדה אותי שגם בכל מיני
מצבים מוזרים עדיף פשוט לצחוק.
בזמן שהותי שם פגשתי באינטרנט, בו ביליתי שעות רבות, בחור חביב
למדי שאחרי חודש דיבורים איתו הצהיר את אהבתו אלי, אני כמובן
למדתי להיות סקפטית בכל מה שנוגע למערכות יחסים והתעקשתי
להאמין שהוא סתם אומר ולא באמת מתכוון.
כשחזרתי לארץ מלאה חוויות ושמחה מתמיד חיכו לי כל החברים בשדה
התעופה והתחילו שלושה ימים מלאים בהם ישנתי כמעט שלוש שעות בכל
לילה, עסוקה עד הצוואר בהשלמת כל מה שהפסדתי עם החברים שלי.
חזרתי לבית הספר, וזה דווקא נראה לי די בסדר, כתה י"א לא הייתה
נוראית כמו שדמיינתי שתהייה.
את אותו בחור מהאינטרנט פגשתי שמונה ימים אחרי שחזרתי לארץ,
שלושה ימים אחר כל נהיינו חברים.
מאז החיים שלי השתפרו. אני בכתה י"ב וטוב לי, יש לי חבר, יש לי
חברים, יש לי משפחה אוהבת, אני לומדת נהיגה, ובכלל אני
מאושרת.
ענני המלחמה עברו, הלילה נעלם והשמש שוב זורחת עלי.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 16/10/02 15:01
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע דה דארק

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה