"את יודעת..." הוא אמר בעודו בוהה בריסיה המפרפרים.
"מה?" שאלה בתום לב, בעודה מסובבת את ראשה הקטן והמיוזע
לעברו.
"אני יכול למות בשבילך..."

                                   

 
"כשאני אמות בסופו של דבר, אני רוצה שתקבור אותי מאחורי ההר.
בסדר? מבטיח?" בשאלתה הסתתרה כמעין נימה של ילדה בת 4.
"למה דווקא מאחורי ההר?" שאל בעודו מרפרף בעדינות על פני
בטנה.
"כי שם נולדתי וגם שם אני רוצה שיקברו אותי." ציינה זאת
כמובן מאליו.

היא תקעה בין שיניה חתיכת קש מלוכלכת ברפש עופות. פניו התעוותו
במקצת.
"איפה אתה רוצה להיקבר?" בהתה בריק.
"אני?!" תמה.
"כן. אין לך איזה משאלת לב כזו, שבה אתה אומר שאתה רוצה
להיקבר במקום מסויים,מיוחד?"
"בעצם יש לי. כן. כן. בהחלט." ענה בנצחון, וחיוך החל מתפשט
על פניו. "נראה לי שבמערה, במערה עם הציורים. עם האנשים
ששוחים, שמתים."

                                 

הם שכבו שניהם במערה הקרה, במעלה ההר.
למרות שהיה זה אמצע קיץ, הייתה צינת-מוות נוראה , ששררה בפנים
המערה. הציורים שציירה לו מתוך המערה, האנשים ששוחים, שמתים,
עוד היו דבוקים בספרו. הרודוטוס.
הוא סיפר לה על "הגשם האדום"-גשם שטיפותיו הופכות אדומות,
כתוצאה מרוח מערבית, המלקטת עימה אבק אדום, ויוצר ממטרים כשל
דם. במרוקו, כך הוא סבר, חשבו שזהו יום הדין המיוחל.
תוך כדי סיפורו, החל הוא מלטף את ראשה בעדינות. הוא העביר את
ידו אל מתחת לסנטרה, ובלי משים לב, נרדמו שניהם, מצונפים זה
בזה.

                                 

היא לא תשרוד את זה. בחיים. היא לא.חבל.אני כל כך אוהב
אותה.אבל מה כבר אני יכול לעשות בנידון.רק לתת לה כמה רגעי חסד
אחרונים.
אני אוהב אותה.אני חרטתי את שמה בליבי.אני מסוגל לעשות בשבילה
הכל.פשוט הכל.גם למות בשבילה.כן...גם למות...בשבילה.
מחשבותיו התרוצצו במוחו כיתוש טורדני ללא מנוח, המחכה בקוצר
רוח שקורבנו יפסיק לנוע, יירדם,ואז יוכל לבצע בו את זממו,
לגמוע את דמו, לספק את רעבונו.
היא לא זזה. לא קמעה,לא כלל.
הוא נגע בשקע שבגרונה. בחריץ העל-חזי-שהיה קר כקרח.שהנציח אותו
על שמו. למרות שהתנגד לבעלות. להיות שייך למישהו.
האצבעון, עם הזעפרן שהיה מרוח עליו, היה תלוי, למרבה הפתעתו,
על צווארה הרזה והמת.
החל הוא הוזה. אם בגלל הקור. אם בגלל החום. אם בגללה. אם בגלל
המחשבות הסופניות.
היא פקחה את עיניה קלות.הפרפורים שביצעה בהן...
כל פעם מחדש הזרימו את דמו ביתר מהירות.
"אני עוד פה" לחשה בחיוך.
"אני רואה" עיניו טבעו בעיניה.
שפתותיה יבשות.סדוקות.מדממות. את הזעפרן, שהיה מרוח על
האצבעון, מרח על שפתותיה בעדינות. תמותי יפה.אלילה שלי.
חיוורת. כמו העצמות שמתחת לעורה הדקיק.הייתה.
הפנס.כוחו אזל מכבר.את זכרונותיה כתבה עם אורו.
המשפט האחרון שכתבה היה-."אני כבר לא יודעת או רואה מה אני
כותבת. אורו של הפנס אזל כבר זמן רב.אנחנו
מתים.לאט.שנינו.ביחד.כשבשרינו מתחכח זה בזה.ככה תמיד רציתי
למות.איתו.שיבכה עליי."

                                 

הוא נשא אותה אל מחוץ למערה. האנשים השוחים, המתים, התבוננו
בהם בשעת עזיבתם האחרונה.
הוא בכה. הוא בכה בצאתו ובכניסתו אל המערה.
שם, בפעם הראשונה, נתוודע אליו כי היא אוהבת אותו. היא בעצם
אהבה אותו תמיד.

הוא קבר אותה.מאחורי ההר.כמו שביקשה.
פניו השרופות, החרוכות, התחכחו בעורה הלבן והחיוור.
"שני ניגודים תמיד מוצאים אחד את השני. ככה זה. אני מצאתי
אותך ואתה מצאת אותי." כך תמיד אמרה.
רוח מדברית החלה מנשבת. חול נכנס אל עיניו. דבק בעורו השרוף.

"תזכרי, K's, רק תזכרי, שאני, אני, יכולתי למות בשבילך."