"היא הייתה אדם מקסים, מנהיגה אמיתית ולוחמת, תמיד ידעה לעזור
ולתת מעצמה.."
די. לא יכלתי להמשיך להקשיב לפוסטמה הזו, מדקלמת מילים
מתייפיפות על אדם שהיא אפילו לא מכירה. זה כאב לי באוזן, בראש,
ובלב. לא הבנתי למה היא זו שעומדת שם, מעל הקבר, עם דמעות
מזוייפות בעיניים, ומדברת עליה. אין לה שום זכות.
הייתי צריך לברוח משם. אבל מתוך כבוד אליה.. לחברה הכי טובה
שלי, שהלכה מפה. והלכה בצורה שבה היתה רוצה ללכת. היא הצילה
אותי. לא הייתי עומד כאן, מעל הקבר שלה, וחושב על זה, אלמלא
היא. אני ממשיך לחשוב שזה היה צריך להיות אני. אני הייתי צריך
למות. אבל לא היא. לא היא!!! היא הייתה המלאך השומר שלי. היא
הבטיחה שהיא תמיד תהיה שם ותעזור לי. ועכשיו היא הלכה. למה האל
הזה, שהיא כל כך האמינה בו, לקח אותה ממני? בן זונה.
אחרי שכולם הלכו משם, נעמדתי מעל חלקת האדמה הטריה הזו, שבה
כיסו את שאריות האדם הכי חשוב לי בעולם, ודיברתי אליה, בקול
חנוק מדמעות שלא יוצאות,מקווה שהיא מקשיבה.
"ענברי? את שומעת אותי? אני מקווה שכן. לא הספקנו להפרד כמו
שצריך, ולמרות שהלכת לפני יומיים, אני כבר מתגעגע.
רציתי להודות לך. על זה שאני כאן. על זה שתמיד היית שם בשבילי,
תמיד תמכת בי ואהבת אותי, גם כשלא תמכתי בך בחזרה. תודה שניסית
להצחיק אותי כשהייתי עצוב, למרות שלא תמיד הצלחת. רק רציתי
לומר שאני אוהב אותך."
וככה, ברוח הקיטשיות, נפלתי על הרצפה והתחלתי לבכות. זה הרגיע
אותי קצת. קמתי מהרצפה והסתכלתי על המצבה. "ענבר רועי
1988-2003". הוצאתי מהתיק את אחד הטושים וכתבתי מתחת 'חזרה
הביתה'. שידעו.

יותר לא חזרתי לבקר אותה. הלכתי בדרך ההיא הביתה. על הצד של
הכביש, בדרך מבית הקברות לבית שלי. זו הייתה אותה הדרך שבה
הלכתי עם ענבר לפני שהיא.. לפני שהיא הלכה.
אני מעדתי על אחת האבנים ונפלתי על הכביש המהיר, ובדיוק עברה
מכונית. לפני שהספקתי להדרס, היא ראתה את זה, ודחפה אותי
הצידה, הרחק מהסכנה. מהמקום שאליו נפלתי יכלתי לראות את הגוף
שלה, עף על המכונית, פוגע בה כמה פעמים ומתרסק מאחוריה. רצתי
אליה והסתכלתי בעיניים שלה. הן נצצו. בחצי קול, היא אמרה לי
שהיא אוהבת אותי, ותמיד תאהב אותי. הסתכלתי עליה, ואמרתי לה
שאני אוהב אותה גם. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא שמעה אותי אומר
את זה. היא חייכה חיוך רגיל, כאילו שהכל בסדר . נישקתי אותה על
שפתיה. היה  להן ריח של הסוכריה על המקל שהיא מצצה כשיצאנו
משם. שהשפתיים שלנו נפרדו היא חייכה שוב. העיניים שלה התגלגלו,
והראש שלה צנח הצידה. החיוך עדיין נותר על שפתייה העדינות.
כשהאמבולנס הגיע ולקח אותה לבית החולים, אני עמדתי שם, המום.
שמעתי אחר כך שהיא נפטרה עוד באמבולנס, וסבלה מעט מאוד.

חזרתי הביתה, ופתחתי את התיק. התיק של ענבר, שהיא נתנה לי
לסחוב. לא החזרתי לה אותו. לא הספקתי. היו שם 16 נרות יום
הולדת. פתחתי את המקרר, הוצאתי חתיכת פיצה ששוכבת שם כבר שבוע,
ושמתי עליה 16 נרות. הדלקתי אותם אחד אחד, סופר אותם. "אחד,
שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע, שמונה, תשע, עשר, אחד עשרה,
שתים עשרה, שלוש עשרה, ארבע עשרה, חמש עשרה." כשהגעתי לנר ה16,
חשבתי קצת, והדלקתי אותו גם. "ואחד לגלגול הבא."
הסתכלתי על הנרות דולקים על חתיכת הפיצה,  איחלתי שתהיה מאושרת
שם בגן עדן עם כל המלאכים שלה, ושתמשיך להיות המלאך שלי.
"יום הולדת שמח, ענברי שלי, יום הולדת שמח."
כיביתי את הנרות ואכלתי את הפיצה.