את שאריות האיפור האחרונות הסרתי רק כשעה וחצי אחרי ההצגה.
נותרתי לשבת על כסא המוטות הכהה, שפוף, יד ימין תומכת בראש ויד
שמאל חופרת בקדחתנות סתמית בעץ המושב. עוד כמה לילות כאלו אוכל
לעבור, לא ידעתי. עוד כמה ערבים אוכל לשבת המום וכתוש בחדר
ההלבשה, לא הצלחתי לשער ולהעריך. אנשים חלפו סביבי, נעים
במעגלים מתקרבים ומתרחקים אך לעולם אינם נוגעים. לעולם אינם
מפנים מבט שעלול להתפרש כהזמנה לשיחה. אף אחד לא יכול לדבר עוד
היום. אף אחד לא יכול לשבור את הקשר העוצר והחוסם שמקיף את
כולנו. את הזעם והצעקה שקבורים עמוק בתוכנו, משתוקקים להתפרץ
בקריאה אחת ואחרונה. אל האחרים, אל הקהל שחלקו עוד נותר עומד
בחוץ, אל עצמנו. אל מישהו לא ידוע.
פרמתי לאט את כפתורי החולצה הלבנה שלי, והנחתי לשוליה לצנוח
בעדינות על צדדי הכסא. את מכנסי ההצגה החלפתי במכנסי ג'ינס
דהויות, ואת שיער ראשי סירקתי חזרה לצורה הפרועה הרגילה שלו.
עדיין לא הייתי אני. בתוכי עוד עמדתי על הבמה, גיבור, מצווה
בקול סמכותי על התקדמות הדברים מכאן ואילך, מדרבן ומפיק את
ההתנהלות שסביבי. ועתה, כפוף אל ריבועי הרצפה, אני תוהה עוד
כמה אוכל להחזיק את קיבתי מהתמוטטות, ועוד כמה זמן ייקח עד
שאאסוף את עצמי ליחידה אורגנית אחת ואלך לי הביתה. אל החום, אל
השקט, אל הניקיון הבוהק. ושוב לא אדע מה להגיד לך. איך להתחנן
שלעולם לא תבואי. שלעולם לא תוכלי לגעת במקום ההזוי הזה שבי,
במקום בו תראי אותי מנצח על חזיון אפוקליפטי, מסיים בכל ערב
הצגה מתחדשת לעולם בחשיכה, בסמטה מוכרת רק למתי-מעט. לא אסביר
לך איך להגיע. את הנתיבים והפניות תצטרכי לנחש דרך עיני, דרך
נימים קטנים של דם שיובילו למרכז ההתרחשות, ללב הסצנה, לנהר
אדום וגועש במרכז הבמה.
תפלסי את דרכך מעבר קהל אפוף עשן סיגריות, דרך בריונים
וטיפוסים אפלים אחרים שיושבים וצופים באדישות בבמה. את חלקם
אני רואה מידי ערב, חוזרים שוב ושוב אל התיאטרון הריאליסטי של
קבוצת המאתיים. חלקם לא מופיעים לעינינו שוב לעולם. אבל עכשיו,
שעה וחצי אחרי תום ההצגה, אין אף אחד. אפילו הזקן שכל תפקידו
לנקות את הדם מהבמה עוד בהיותו טרי וניתן להסרה, אפילו הוא -
את שומעת אותי מכאן? - אפילו הוא כבר איננו.
אני לא יודע ולכן גם לא אוכל לזכור מכאן והלאה את שמו של אותו
אדם שהשאיר את מאור עיניו כאן הערב. גם את שמי השארתי הלילה
כאן, בקבוצה. אינני זקוק לו עוד. אין לנו צורך בשמות במקום שבו
נשמותינו אינן נוכחות.
רק כמה בגדים מקומטים נותרו כאן בחדר. ועודני אוחז בכסא ומתלבט
כמה זמן צריך לעבור עד שאוכל לחזור ולהטמיא אותך, לחלל אותך
מבלי שתדעי, מבלי שתהיה לי האפשרות להסביר לך מה מתרחש כאן כל
ערב.
התיאטרון הריאליסטי של קבוצת המאתיים בעבודתו האחרונה והמרשימה
מכל, כך אומרים. אדיפוס אחר אדיפוס, ואדם אחד מקפח את עיניו
בכל ערב. בכל הצגה מחדש, בכל שואה שמתרחשת עלינו מתוך ובשם
האמנות. ככה אנחנו אוהבים את זה בתחתיות השאול שלנו. ככה הקהל
שלנו חוזר וחוזה מהופנט ביכולת שלנו להפיח חיים במה שכבר איננו
מזמן, במחזה שאבדה חיותו לעולם - אלא אצלנו. בגיבור מיוסר
שלעולם לא תוכלו להבין את מניעיו ואת כאבו, את פחדיו ואת נשמתו
- עד שלא תראו זאת, ועד שלא תציג בפניכם קבוצת המאתיים את
האמיתות המחרידות, האפלות והמטרפות - לא תוכלו לחיות עם
נשמותיכם ברגשות מזויפים, בהזדהות שלעולם אינה כזו, בשקר!
קריאת מילים לא תאמר לכם מאומה, לעולם, והפעפוע המוחלט שלכם
איתנו יכול להתרחש רק כאן, ביחד! בקריסת כל קווי ההגנה שלכם,
בהתחברות המוחלטת שלכם אל היצירה אל הנשגב אל האמנות - אלינו.
ואני, אינני חי יותר מאחרים. אני נע ממך אל הבימה ובחזרה אליך.
מזדחל בשקרי והסתתרותי, ונחשף בורידים כואבים והולמים בפראות
רק אל באי ההצגה. אל אלו שלא יוכלו להירדם הלילה בשל החוויה
שעברו, בשל אי היכולת לשכוח את מראה האיש שהערב נחרצו חייו
לשניים, את האיש המדמם על הבמה וזועק ביאוש ובכאב ובאמת! את
תישני הלילה כהרגלך, מצונפת ומקופלת לשני חלקים כמעט, ותחשבי
שאני מתבייש להציג בפניך את אשר בליבי.
אולי אני רק חס עליך.
חס על עיניך.
ממה שיראו.
מהאחרים לא אכפת לי. הם יכולים להזדעזע, או לברוח באמצע בפחד
איום, או ללחוש לחבר שיושב לידם שהם לעולם לא יבינו את האמנות
המודרנית. מה שהם לעולם לא יבינו, זה את החיים בתוך אמת
מוחלטת. בתוך אותנטיות שאינה יכולה להיסגר בגבולות החיים ולומר
שמנקודה זו ועד אין קץ זוהי האמנות, ובה מותר הכל. לא, כי
אצלנו מותר הכל. הכרחי.
אנחנו היא האמנות. אנחנו החוסמים את ההבדל. אנו אלה החיים
ביצירה כמו במציאות. ובעצם שני הדברים הם אותו הדבר - אותה
בועה, אותו סיר, אותה קלחת אש.
שעה וחצי לאחר ההצגה, ואני עדיין מצייר קווקווי אבק על הכסא,
בפינות שאחרים עוד לא הגיעו אליהן, ומצדיק את קיומי האנושי.
הצעקה שנאטמה ולא הגיע לידה עוד ממלאת את חלל החדר, ואני תוהה
על האחרים. האם פרקו את הכוח העצום שהצטבר בחיקם בערב הזה?
אולי בעיניך אין לי קיום עוד. אין הצדקה לנשימת אפי. אולי
בעיניך, לכשיתגלה המראה, אין לי זכות להישאר יציר בריאה ולו
בתור חלקיק אבק אפסי. מה תקבעי לגורלי אם תדעי. אם תזדמני לכאן
בשעה לא טובה, לסמטה אפילה במפה משוערת שהתגלגלה לידיך.
אם עיניך יזדמנו לרצח כמעט. לעקירת עיניים יומיומית. לשחקן
שהגיע תורו.
עיניך.
אני כל כך חס על עיניך.
מה יגזרו על עיני.
אבל יקירתי - והפעם אולי תבחיני בכך שאני דובר אמת - רק עוד
פעם אחת נותרה לי לעמוד ולצפות בהצגה מהצד כמעט. רק עוד פעם
אחת נותר לי להתקיים קיום חלקי, לא ממשי, בתוך החיים. רק עוד
ערב אחד ואעמוד על האין סוף המוחלט שבין המציאות לייצוג
המתיימר שלה. רק עוד יממה אחת תעבור עד שגם אני, בתיאטרון
הריאליסטי של קבוצת המאתיים, בסמטה אפילה ששמה לא נודע, אשחק
כהרגלי אדיפוס אחר אדיפוס,
אבל הפעם, אהובתי, תחליטי מה שתחליטי לגבי, בפעם האחרונה שלי
בקבוצת המאתיים,
אני זה שאקריב את עיני,
בתוך ובשם האמנות.
אני הוא אדיפוס.
ואני היא האמנות.