האישה עם החולצה הורודה לא הפסיקה לשחק בשיער. חבל, חשב האיש
דווקא יש לה שיער יפה. הוא תהה אם כדאי לו להגיד לה את זה -
בצורה משעשעת כזו, שנונה, מעין משפט פתיחה שכזה. אך בעודו
מהרהר בהנאה בערכת היחסים המתפתחת ביניהם, הסתובבה האישה
לאחור, לעבר האיש, מבט אחד באפה גרם לו לחזור ולחטט בפצע
שבאצבע שלו. וכך נגמרה לה עוד מערכת יחסים, אמר לעצמו האיש,
כנראה שלא נועדתי לחיות בזוג ובאמת מתאים לי להיות איתי- אני
איש שיחה מרתק, אני מצחיק את עצמי עד דמעות, אני יודע לפנק,
אני קונה לעצמי מתנות, משקיע בעצמי והחשוב מכל, אני מבשל לעצמי
אוכל נ-ה-ד-ר...
טוב, אני צריך להמשיך הלאה, מה שהיה היה. לאישה בורוד הוא אמר
(בליבו, כמובן) אני תמיד אזכור את השיער, ולעצמו הוסיף- ואדחיק
את האף. עכשיו, כשפרק זה מחייו היה מאחוריו, הוציא האיש את
הפלאפון מהתיק והתחיל לשחק סנייק. הוא לא היה שחקן מוצלח
במיוחד, אך המשחק תמיד העביר לו זמן, במיוחד ברגעי משבר כגון
אלה. זו הייתה תכליתו העיקרית של המכשיר, שהרי הוא לא צלצל
לעיתים קרובות וגם אז זו בעיקר הייתה טעות במספר או אמא שלו,
שתמיד דיברה בלחש כי היא לא רצתה להפריע לו. אנשים נוספים עברו
על ידו, הוא כמעט ולא שם לב (האיש היה קרוב מאד לשבירת השיא
שאישי שלו והיה כל כלול מרוכז בנחש), אך עם האנשים בא גם ריח
זיעה חריף. הריח המבאיש גרם לאיש להפסיד את המשחק כשהוא רחוק
רק 10 נקודות משבירת השיא שלו. הוא הרים את מבטו וראה מספר
אנשים  מיוזעים ומרוגזים עוברים, אף אחד ממגוון הפרצופים לא
נראה לו מעניין במיוחד. "חברתו לשעבר", האישה עם החולצה הורודה
כבר הלכה. ככה, אפילו בלי לומר שלום, חשב לעצמו. במקומה התיישב
אברך צעיר שהעדיף לקרוא בתנך. האיש הרגיש חסר מנוחה, רגלו
השמאלית נרדמה ולא היה לו מספיק מקום כדי להזיזה ולנסות
להעירה. חוץ מזה הוא חשב שהוא ייראה מגוחך למדי, אם יתחיל
לרקוע ברגלו. "מספיק אנשים מביטים אלייך מוזר בגלל הכובע" אמר
קול פנימי לאיש. בתנועה אינסטנקטיבית שלח האיש יד לעבר הכובע.
הכובע האהוב, כובע המזל או בקיצור חזי (במלרע). היה זה כובע
אדום רחב שוליים, אשר מצא ברחוב מיד אחרי הנשיקה האמיתית
הראשונה שלו. אמיתית כלומר עם בת מוחשית הוא היה כל כך מאושר
באותו יום וחזי הזכיר לו תחושות אלה ונסך בו מין רוגע תמידי
שכזה. הכובע הזכיר לו שהבדידות היא רק חיצונית, כי למעשה תמיד
יש מישהו או משהו איתך שעוזר לך ברגעים הקשים ומזכיר לך את
הרגעים הטובים. ולכן, גם כשהאיש היה הולך לישון, הוא היה מניח
את חזי בזהירות על השידה הצמודה למיטתו, כך שחזי יהיה הדבר
הראשון שהוא יראה כשהוא מתעורר. אולם, לרוב הוא לא היה מצליח
להירדם ואז היה מושיט את ידו לחזי, חובש אותו ומעלה זכרונות
מתקופות רחוקות שכבר לא זכר כל כך טוב. כשחזי על ראשו היו
עולות לנגד עיניו תמונות קצרות מעין סצינות של אירועים מפעם,
אפילו עוד מלפני שהכיר את חזי, וכך לפני שהיה שם לב היו חודרים
רסיסי אור לחדרו ורק אז היה מוריד את חזי ונרדם לאיזה שעתיים
שלוש, כי רק בשעות השחר המוקדמות היה מצליח לחטוף תנומה.
בינתיים ראה האיש שכבר התחיל להחשיך, הוא שמע קול מאחוריו מקטר
על שעון החורף שמביא את החושך כל כך מוקדם, (השעה הייתה רק קצת
אחרי חמש). בינו לבין עצמו תהה איך זה שיש שעון חורף אבל כולם
מסביבו כל כך מזיעים, לבסוף, נאלץ להודות שזה אפילו קצת משעשע
אותו, האירוניה הזו (אמר לעצמו בגאווה על שיכל להגדיר זאת
במילה שנשמעת מלומדת), לרגע אף דמיין עצמו עומד על במה, במעין
מועדון לילה שכזה ומספר לקהל את "הבדיחה". אך מהר מאד הוא
התפכח מהאשליה הזו, היה הרבה רעש מסביבו וזה הפריע לו להתרכז
המחשבות שלו עם עצמו. כל הזמן צלצלו פלאפונים, בכל מגוון
הצלצולים הקיימים, אולי מלבד הצלצול הסטנדרטי. כל פלאפון צלצל
מספר רב של פעמים עד שנענה והאיש האמת לא הצליח להבין איך זה
שאנשים שכל כך קשורים לפלאפונים שלהם (כמעט כאילו היה חיית
מחמד) ושלא יכולים ללכת לשום מקום בלעדיו ותמיד חייבים להיות
זמינים- דווקא כשהוא מצלצל לוקחים להם את הזמן ופתאום לא
מצליחים למצוא אותו. אנשים יכולים להיות כל כך משונים לפעמים,
אמר לקול הפנימי שלו, בחצי חיוך. שהרי הוא לא הכיר עד כדי כך
הרבה אנשים ועם רוב האנשים שהוא כן הכיר, הוא ניהל מערכת יחסים
שטחית למדי. נכון, שאת עצמו הוא הכיר לא רע בכלל, אך הוא ידע
בוודאות שאי אפשר להגדיר אותו כאחד האדם, כך שהיה לו קצת קשה
לצאת בהגדרות כל כך חותכות לגבי אנשים. כך או כך הוא החל לקוות
לבוא החורף האמיתי (לא רק השעון), הוא אהב את ההרגשה הזו שבאה
אחרי הגשם שהכל נראה כל כך נקי. בכלל, הוא אהב קור. הרבה פעמים
היה יוצא מהבית ביום חורפי כשהוא לובש רק חולצה דקיקה והיה
מקבל בברכה את הקור החודר. הוא הרגיש כך הרבה יותר חי, והיה
מסתכל על כל האנשים החפורים בתוך מעילים וסוודרים גדולים,
ומרחם עליהם על שהם מפספסים כזו תחושה טובה, הוא כמעט והרגיש
כאילו הוא זה החי חיים מרגשים ומרתקים והם האנשים המתחמקים
מהקור עם המעילים למעשה רק עוברים פה בלי ליהנות מהדברים
החשובים באמת. אבל הוא הרי ידע שזה לא באמת נכון. הוא ידע שחסר
משהו בחיים שלו שהתמצאו בקריאת ספרים בדירתו ובעבודה בדוכן של
מפעל הפיס. השיחות הכי ארוכות שהוא ניהל ביום היו עם אנשים
שקנו חיש גד, כמה מהקבועים ניסו מפעם לפעם להראות יותר
התעניינות באיש, אבל גם השיחות הסתמיות הללו היו מסתיימות תוך
שניים-שלושה משפטים, שהרי לא היה לו יותר מדי מה לומר. הוא כל
כך התרגל לשקט הזה של חוסר שיחות, עד שגילה שהוא פשוט לא יכול
לסבול את הימים שלפני הגרלה גדולה במיוחד, שאז היה מתאסף תור
ארוך של אנשים לפני הדוכן שלו והוא נאלץ להקשיב לפנטזיות של כל
האנשים איזה אוטו הם יקנו ואיך הכסף לא ישנה את מי שהם באמת.
לפעמים הרגיש כנביא (למרות שאלה היו רק ניחושים פרי דמיונו
הקודח) שיכול לחזות מי ינצח בגדול, מי יזכה בפרסים קטנים יותר
של 200 שקלים או אפילו עשרה שקלים, הוא ידע על מי הכסף ישפיע
בצורה טובה, את מי הכסף ישחית, מי ישקיע את הכסף בצורה נבונה
ומי יבזבז את כולו. למעשה, במחשבותיו היה עושה צדק פואטי, מי
שנראה כזקוק לכסף היה זוכה. האיש לא קרא עיתונים וגם לא הייתה
לו טלוויזיה (הקשר היחיד שלו למתרחש בעולם היה דרך הרדיו
באוטובוס), כך שהוא לעולם לא גילה מי באמת ניצח והעדיף להאמין
שהוא אכן צדק. הוא היה כל כך שקוע במחשבות עד שהוא כמעט ולא שם
לב לאישה שעמדה לידו, היא הייתה יפיפייה, לרגע חשב שהיא מחייכת
לעברו, אבל מיד הבין שהיא פשוט לועסת מסטיק. הוא ניסה שלא
לבהות בה יותר מדי, כי הוא ידע שזה מלחץ נשים, וכך יצא שהיא
המשיכה הלאה, אבל לאיש לא היה איכפת. ברגע שהיא נכנסה לו
למחשבות, היא הייתה שלו. הוא היה יכול לעשות בה ככל העולה על
רוחו. בזה הוא היה טוב במחשבות, בדמיונות במיוחד בכאלה שלא היה
להם סיכוי להתממש במציאות. כך יצא שהוא היה בירח דבש בהוואי עם
אישתו המהממת (כשהוא היה ילד הוא ראה סרט דומה) הם היו כל כך
מאושרים ביחד וכל כך מתאימים עד שהבינו אחד את השנייה אפילו
בלי לדבר... "דני שב מיד במקום שלך ותפסיק לזוז", חזרה לעולם
המציאות שבו אם צועקת על בנה חסר המנוחה. הוא נאנח קלות נפרד
בראשו מאשתו הטרייה. כשהביט סביבו ראה שיש הרבה פחות אנשים. גם
זה לטובה, חשב. הוא הרגיש שעוד מעט הוא כבר יצטרך לקום וללכת.
לכן, הוא התמתח קלות וסקר שוב ובפעם האחרונה לאותו היום את
הסובבים אותו, לראות שלא הפסיד אף דמות מרתקת, דמות שהוא היה
יכול להמציא עליה סיפורים בדמיונו ולהעביר כך את הזמן  בארוחת
הערב. לא, הוא לא ראה אף דמות כזו, לא נותר לו אלא ללחוץ על
הכפתור ולצעוד לעבר הדלת. האוטובוס עצר והוא ירד ופסע לעבר
דירת החדר שלו, פסע לבד עם עצמו... והקול הפנימי שלו שסיפר לו
בדיחות.