1.

באמצע הסניף החדש של רשת הסופר פארם בקניון שלף גבר חמוש את
אקדחו.  ראשו של הגבר היה עטוי כובע שחור.  את האקדח הוא הגניב
לחנות כשהסווה אותו היטב בתא נסתר בתיק עמוק שנשא עמו, והכיל
חלקי חילוף של מוצרי מתכת.  כעת הנשק נדרך וכוון כלאחר כבוד
לעבר מצחו של הקופאי.  
 "תן לי את כל הכסף בקופה שלך!", ציווה הגבר החמוש על המוכר
המבוהל.

גבר נוסף, עטוי כובע גרב גם כן, הגיח לעבר הקופה מבעד למדף
בשמי הנשים.  מתוך נרתיק הגיטרה שנשא על גבו שלף רובה
קלצ'ניקוב שחור וארוך, ושחרר צרור יריות קצובות באוויר החנות.
הוא נעמד עם הגב לחברו בקופה, כשפניו מופנות לעבר קהל
הלקוחות.
 "אף אחד לא לזוז!", קרא, "כולם להשתטח על הרצפה!"
כל באי החנות צייתו בהכנעה להנחיה שניתנה להם.  אימא אחת גוננה
בשתי ידיה הבשרניות על צמד זאטוטיה, ילד וילדה בגיל גן חובה.
נערה בגיל העשרה פרצה בבכי קורע לב.  זוג קשישים נצמד זה לזו
וצלל יחדיו לעבר רצפת הפלסטיק העבשה.  
תוך שניות אחדות כבר היו כל הנוכחים בחנות שכובים על הארץ,
למעט זוג השודדים העלומים והקופאי ההמום.
 
יבגני, איש הביטחון שישב על שרפרף מוגבה בכניסה לחנות, מיהר
לדווח  בינתיים בקשר על הנעשה למוקד של חברת ההגנה בה הוא עבד.
מנצל את העובדה שככל הנראה לא נלקח בחשבון בתכנון הפריצה של
השודדים, הוא חמק בזהירות מעמדתו לעבר הדופן החיצוני של דלת
החנות, לעמדה שאפשרה לו לתצפת לעבר המתרחש בפנים החנות מבלי
שיוכלו להבחין בו, כך שיכול היה לחשב את צעדיו העתידיים ללא
גורמים מסיחים.  
ליבו של יבגני פעם בחוזקה מעצמת ההפתעה והמתח, אך כלפי חוץ
השתדל לשמור על קור רוח.  מאחר וחשש לחייו, עקב בעיניו אחר
הדרמה שהתרחשה מטרים ספורים ממנו בדריכות רבה, מבלי לפרוץ
לזירה כפי שתורגל.  הוא ליטף בעדינות את אקדח תשע המילימטר
שהיה מוצמד בנרתיק לדש חגורת מכנסיו.  הנשק היה מוכן לפעולת
נגד למען הצלת החנות בכל רגע נתון, אך איש הביטחון נשאר לעמוד
במקומו.  הוא ידע כי כל צעד פתאומי שיכל לעשות עלול היה לעלות
בחיי אנשים חפים שהיו באותה שעה בחנות.  הוא המתין לזמן הנכון
לפעול, וזמן זה טרם הגיע.  

קופת החנות נפתחה.  ספיר, הקופאי המאוים, ספר שטרות רבים של
מאתיים ומאה שקלים בעוד ידיו רוטטות מאימה.  זיעה קרה ניגרה
מזקנו הצרפתי המסוגנן לתוך שטרות הכסף שאחז בידו.  שיערו
המחומצן נראה היה כחסר צבע פתאום, כמו גם כל פניו שהחווירו
נוכח סכנת החיים הברורה והמיידית בה היה נתון.  שוב ושוב
התבלבל בספירתו, שוב ושוב נאלץ להתחילה מחדש על רקע איומיו
החוזרים של מתקיפו.  שבעת אלפים שמונה מאות, שבעת אלפים תשע
מאות, שמונת אלפים מאה...  ושוב ספירה חוזרת לראות אם לא החסיר
שטר או שכח מספר כלשהו.
 "יותר מהר כבר!", השודד היה חסר סובלנות ,"תגמור את הספירה
ושים ת'כסף בשקית ניילון!  בלי שטויות, אתה מבין?"
וספיר, שכל גופו רעד וכל עגיל שנשא עליו - אם באוזנו, אם בגבה
ואם בלשון -  גרם לו לחוש כאילו סלע במשקל טון היה תלוי על
גופו ואוטוטו מכריע את כל הווייתו השברירית, כבר לא שמע יותר
את המילים שנאמרו לו אלא רק קלט את הנימה בה נאמרו, וניסה
לציית להנחיות שמוחו המבולבל סירב לעכל.

חיילת אחת, שהייתה שרויה על הארץ בטור של השמפואים והסבונים,
ניצלה את ריחוקה היחסי מהפושעים, הגניבה מתוך תיקה את מכשיר
הפלאפון שלה וחייגה אחד אפס אפס.  
 "מוקד משטרה שלום!", ענה קול אדיב וחייכני מצדו השני של
הקו.
החיילת נשנקה.  היא שכחה את הווליום הגבוה שבו נשמע המספר אליו
מצלצל המכשיר.  עוד היא מתנשפת בכבדות, מציצה בבעתה לראות אם
העלתה את חמתם של השודדים (או אם שמעו אותה בכלל), לחשה לתוך
המכשיר:
 "קניון 'לב העיר', חנות הסופר פארם".
 "סליחה?", שאל הקול שבקע מהנייד ,"את מוכנה לחזור על זה
שוב?"
איש אחד, שהיה שכוב על יד מדפי משחות השיניים, תפס את מבטה של
החיילת והורה לה בידו להסות את מכשירה.
 "הם ישמעו!", לחש ללא קול.
 "הלו?", הקול המשטרתי החברותי לא ויתר, חרף האזהרה שניתנה
לחיילת ,"את שם?  הקו קצת חלש...  מה טיבו של האירוע עליו את
מנסה לדווח?"

מצלמה במעגל סגור העבירה את תמונות החיילת המדווחת לטלוויזיה
קטנה שהתנוססה לה בגאון בצבעי שחור-לבן מעל מדף הממתקים, מול
קופת החנות.  לשנייה קלה, הסב ספיר את עיניו מספירת הכסף
לתמונת הצעירה במדים הקוראת לעזרה.  שנייה זו הספיקה ללכוד גם
את תשומת לבו של תוקפו.
 "מה יש?  מה ראית שם?"
ספיר שמר על זכות השתיקה, וניסה בכל כוחו להפגין אפאתיות
מוחלטת, בעודו מריץ בראשו זיכרונות ממסעו בן השנה להודו, ממנו
חזר זה מכבר.  נרגילות, ניסיונות לתרגל את תורת הקאמה-סוטרא עם
עלמה בריטית שפגש באקראי...  הסנפה ארוכה של מריחואנה תחת כיפת
שמיים מלאי כוכבים.  כל דבר שהיה בו  בכדי לעזור לו לשמור על
שפיות דעתו הכיל אלמנטים של רגיעה באותן דקות ארוכות.  כל דבר,
רק שלא יביט פעם נוספת על מסך הטלוויזיה.

שיתוק אחז בחיילת.  קולו הרם של שוטר המוקד הדהד ברחבי אזור
התמרוקים.  היא חשה מסונוורת ומשותקת תחת אורות הניאון.  אם
תענה לשוטר  שדיבר איתה, ודאי יכלה בה השודד את מחסנית
הקלצ'ניקוב שלו ללא כל היסוס.  אם תניח למכשיר להמשיך להשמיע
את קול השוטר ללא מענה, יתפוס הדבר את אוזני הפושעים בלאו הכי
באיזשהו שלב, וגם אז נחרץ גורלה למוות בטוח.  
 'לעזאזל!  מה חשבתי לעצמי כשהתקשרתי?', סיננה לעצמה, וקרבה
את הסלולארי לאוזנה הימנית.    
 "שוד...  'לב העיר'...  סופר פארם", לחשה לתוכו במהירות
,"אני חייבת לנתק."    

בחלוף דקה, קולות עולים וגוברים של צעדים מדודים נקשו על
הרצפה, עושים דרכם לעבר מדפי ציוד הרחצה.  במרחק אפס מגופה
השכוב של החיילת נעצרו זוג מגפי עור שחורות וגבוהות, מכוסות
במחציתן במכנס דמוי ג'ינס שהיה מחובר לגופו של השודד עם
הקלצ'ניקוב.  
הוא עמד שם מעליה, עיניו רושפות אש וטרור.
 "הכול בסדר?", הוא שאל בקול נמוך.
גופה של החיילת כמעט והחל לפרכס אל מול נימת הדיבור הקפואה
והאכזרית של השודד.  ליבה פעם בקצב שלא ידעה כי היה ביכולתו
להגיע אליו.  משהו כמו מאה חמישים, מאתיים פעימות לדקה.  
קנה הקלצ'ניקוב היה כעת צמוד לרקתה.  הנשק נדרך.
 "אני חושב שהייתי די ברור כשאמרתי שלאף אחד אסור לזוז", מלמל
החמוש.  
 'חום בהיר', חשבה החיילת כשבהתה באין אונים אל תוך עיניו
(היא כבר לא ידעה על מה לחשוב).  'העיניים שלו בצבע חום
בהיר.'
ירייה בודדת פילחה את חלל האוויר, מלווה בשובל דם טרי, שזלג
לאיטו על הרצפה.


2.

"כוס אמא שלך, חיים!", הזדעק החמוש שאיים על ספיר ,"אמרתי לך
לבדוק  מה החיילת הזאת עושה, לא להרוג אותה!!"
 "לך להזדיין, מירו!", השיב לו בעצבנות שותפו בעל הקלצ'ניקוב,
בעודו פורק את נשקו ,"היא עמדה להסגיר אותנו למשטרה, הכלבה
הזאת!!"
 "אה, וזה ממש מה שיעזור לזה שהמשטרה לא תגיע לפה...", סינן
מירו.
ספיר הזיל דמעה מעינו.

ולדיק, השומר המסור בכניסה לקניון, נתן דקות אחדות קודם לכן
הנחייה שקטה לסגור את הקניון לתנועת מבקרים, בגיבויו של שלומי,
קב"ט המקום.  הוא עשה זאת לאחר שקיבל התרעה מיבגני בקשר למתרחש
בסופר פארם.  האחרון גמר אומר בלבו לדווח על האירוע ולהזעיק
כוחות הצלה חיצוניים, כשראה שהשוד מתארך וספירת הכסף מתמהמהת,
למגנת ליבם של השודדים.  בשלב זה, הסיק יבגני כי לא מדובר
באירוע קצר שיסתיים בתוך דקות, וכי לחמושים היו כוונות רציניות
לפגוע בלקוחות החנות באם לא יקבלו את רצונם בזמן הקרוב.  על כן
יידע בדבר את ולדיק, שוידא שהקניון ייסגר לתנועה, ותיאם מול
מוקד חברת האבטחה ויתר מאבטחי המקום ריכוז חשאי של לקוחות
הקניון לעבר פתחי יציאת החירום, על מנת שלא ייפגעו עוברי אורח
תמימים במידה והעניינים יסתבכו.  ואכן, טיפין טיפין הודלפו
החוצה אנשים, כשרק קומץ של נערים קולניים במיוחד הושאר בפנים
ותודרך על ידי כוחות האבטחה לצעוד הלוך וחזור לאורך המסדרון
החולף על פני הסופר פארם ולהרעיש במלוא יכולתו, כדי שהשודדים
לא יחשדו שמשהו שאינו כשורה מתרחש בגוף הקניון.  בהנחיית הקב"ט
שלומי, וידא ולדיק במקביל שהרדיו, שהתנגן באופן עמום במתחם
הקניון, יוגבר ויסווה כל חשד לתנועה לא סדירה, נוסף על הצעירים
הרועשים.  כמו כן, הצמיד לנערים מאבטח חמוש בעל חזות נערית, על
כל צרה שלא תבוא.  שלומי היה מוכן עם אנשיו לכל תרחיש אפשרי.


יבגני המשיך בינתיים להשגיח מזווית החנות במתרחש בתוכה, ועדכן
את שותפו מהכניסה ואת יתר השומרים שהיו קשובים לתדר באשר
למתרחש בפנים.  כשנורתה החיילת, כבר לא היה צורך בדיווח.
צעקות האימה של חלק מהלקוחות וההתקוטטות הקולנית של החמושים
הסגירו את גודל הזוועה מעצמן.

מאוחר יותר, כשהשוטר האדיב ששוחח עם החיילת המנוחה התקשר למוקד
חברת האבטחה שהייתה אמונה על הקניון והתריע בפניהם על אפשרות
של שוד במתחם, ענה לו שלומי כי העניין מצוי כבר מזה זמן מה
בטיפול חברת האבטחה והמשטרה המקומית, שפעלה בשכונה בה היה
הקניון.  השוטר, בתגובה, ניסה לברר מה עלה בגורל הבחורה
שהתקשרה אליו ויידעה אותו בנעשה, אך נענה בתשובה סתומה ולא
מובנת מצד הקב"ט.  מבין המילים שנאמרו, הבין משהו על כך שכנראה
יש הרוגה אחת בתקרית, אך עדיין לא ידוע בדיוק היכן נורתה או
איזה משהו דומה.  כך או אחרת, חש השוטר אשמה על כך שלא עשה
יותר למען הצלתה.

בעודו מפנה את הלקוחות מרוטי העצבים מהקניון החוצה, שאל ולדיק
בקשר את יבגני ברוסית מהולה בעברית האם אינו מתחרט על כך שלא
פרץ לחנות עם תחילת האירוע ומנע את מותה המיותר של החיילת.
 "זה מצב לא קל", ניסה יבגני להסביר את עמדתו ,"אם הייתי פורץ
פנימה הייתי יכול לגרום להיסטריה המונית ולהביא לכך שהחמושים
יבצעו בלהט הרגע טבח המוני בלקוחות.  זה היה יכול להיגמר בהרבה
יותר מרצח של אדם אחד."
עמדה מאחורי דבריו תבונה רוסית מחושבת להפליא.
 "ייתכן והיה צורך בהקרבה של אותה חיילת אחת למען הצלת חיי
הכלל", אמר  בהגיון קר לוולדיק, ואחר כך הוסיף כי גם אינו
מרגיש אחריות לכך שהחמושים שהו בתוך החנות מלכתחילה, היות והם
נכנסו בכלל במשמרת של דימה; וכשהוא הגיע לחילופי המשמרות זמן
קצר לפני תחילת האירוע הם כנראה התחבאו באחד מצדי החנות, שכן
לא זיהה דמויות חשודות כלשהן במתחם כשהתיישב בכיסא בכניסה.
יבגני גם הבהיר לולדיק שלא יהיה זה כדאי לפרוץ עדיין לחנות,
למרות ההרג שבוצע בה, שכן היתרון היחסי טקטי עדיין מצוי בידיהם
של החמושים.

מחוץ לקניון החלה באותה שעה התגודדות המונית של כלי תקשורת
וכוחות משטרה וביטחון.  כתבי חדשות משני הערוצים הגדולים
דיווחו בשידור ישיר לצופים בבית אודות שרשרת האירועים שהתרחשו
עד אותו הרגע.  ואולם, קולותיהם הנרגשים נבלעו על רקע סירנות
המשטרה והאמבולנסים שהתאספו בפתח המתחם.  אילולא הרדיו הגבוה
והנערים הרועשים, מזמן היו מירו וחיים נסים על נפשם נוכח
ההתארגנות המדאיגה של כוחות החוק והרשויות במרחק לא רב מאיתם.
אבל הם בשלהם, לא שמעו ולא חשדו, וככל שהדבר נגע לחיים, העניין
לא יכול היה להתרחש בצורה חלקה יותר משבוצע: קולות ההתנגדות
הושתקו, הכסף הלך ונערם בחבילות נייר תפוחות; כל שנותר לו
ושותפו לעשות היה להחביא את שללם בתיקו העמוק של מירו ובנרתיק
הגיטרה של חיים, ולהבריח אותו יחד עם עצמם ברכב המילוט שהכינו
מבעוד מועד, ושחנה ביציאה הצפונית מהקניון.

ספיר כבר כמעט ולא נשם כשדחס בקושי רב את ערמת השטרות האחרונה
לתוך השקית.  הוא ספר בפני מירו לא פחות מעשרים ואחד אלף מאה
חמישים וארבעה שקלים ועשרים וחמש אגורות, ואם לא היו מכוסים
פניו של תוקפו במסכת גרב שחורה, היה מוסר לידיו את תכולת כלל
השקיות בתוספת יריקה מלאת שנאה היישר לפרצופו.  
 "מה אתה מסתכל עליי ככה?", החווה מירו בתנועת יד מאיימת לעבר
הקופאי הטעון רגשית, משהבחין בהררי התיעוב והשטנה שחצצו ביניהם
,"אתה חושב שאני עושה את זה בשביל ההנאה שלי?  אני רק רוצה
לברוח מפה בחיים, בדיוק כמוך..."
 "יא חמר, מה אתה מדבר אליו בכלל?!?", התערב לפתע חיים
בבוטות, והפנה את כל גופו לעבר חברו, מותיר את גבו חשוף לקהל
הלקוחות ,"למה מי הוא שמגיעים לו הסברים מה אתה רוצה מהחיים
שלו?"
 "מה אני רוצה, חיים?", התרגז מירו ופניו הפכו זעופים ונוקשים
,"אני רוצה שאתה תפסיק להרוג לי פה אנשים!  אני רוצה להפסיק
לדפוק שעון בלשכת התעסוקה כל יום מחורבן שבא!  אני רוצה שלאשתי
ולילדים שלי יהיה מה לאכול בצוהריים!"
חיים השתתק וכמעט והשפיל מבטו, שכן השתתף בצער חברו.
 "אני רוצה...", המשיך מירו ומיהר לתקן את עצמו ,"הייתי רוצה
להביא לחמשת הילדים שלי כסף בצורה קצת יותר מכובדת ונקייה."
 "אין מה לעשות, אבאל'ה", הישיר שותפו מבטו והביט לתוך עיניו
הקטנות של מירו, "אתה ידעת שיש אפשרות שאנשים פה ימותו מהשנייה
שחתמנו על עסקת הנשק מול מוסטפה.  שנינו צריכים את הכסף
המזדיין הזה, ושנינו ידענו מה המחיר יכול להיות."  פניו
הרצינו.  "עכשיו סתום את הפה וקח ת'שקיות האלה מפה!"    

אגב שיחת החמושים, התגנב יבגני בצעדים קלילים לחנות, שוטר
מקומי משתרך מאחוריו.  הוא היה מבוית על מטרתו: עורף שעיר ורחב
שהתחבר בחלקו העליון לראשו של חיים.  השוטר התביית במקביל על
עורפו של מירו, עודו מתהלך מאחוריו חרש לצד קירות הגבס של
החנות, מתמקם בדממה מוחלטת מול גבו.  

תחושת שליחות גדולה זרמה בעורקי גופו ונשמתו של יבגני.  לא
בכדי הגיע למשמרת הזו בסופר פארם.  לא בכדי שהה מחוץ לחנות
בזמן שהחל השוד הקטלני.  זה היה ייעודו, והוא היה במקום הנכון
בזמן הנכון.  באותו הרגע, נשקו דרוך ומוכן לפעולה, מכוון לעצור
את חיים החמוש בקלצ'ניקוב, הוא ידע בוודאות מוחלטת כי הגיעה
שעת הכושר להצלת נפשות לקוחות החנות לה ציפה וייחל כה רבות;
רגע לפני שהשודדים התעתדו לברוח עם שללם.


3.  

השוטר ואיש הביטחון של החנות הצמידו את כלי נשקם לעורפיהם של
השודדים החמושים בו זמנית.  חיים סינן קללה, מירו העדיף לשתוק.
כשעשה כן, הסית את כוונת הנשק מהקופאי, בהתאם להנחיותיו של
השוטר.  ספיר התמוטט באנחה על הרצפה, שומט מבין ידיו את שקיות
הכסף המלאות.  מטבעות רבות מספור של עשרה וחמישה שקלים החלו
מתגלגלים ברחבי החנות.  יבגני התחיל להקריא לחיים את
זכויותיו:
 "אתה נתון במעצר.  יש לך את הזכות לשמור על שקט.  כל דבר
שתגיד או תעשה יכול ועשוי לשמש נגדך בבית הדין..."
חיים שמט מידו את רובה הקלצ'ניקוב.  את ידו הפנויה קימץ לאגרוף
סגור הרמטית.  הוא קיפל את זרועו הימנית לשניים באמצעות מרפקו,
ובמהירות האפשרית שיכל הדף אותה לאחור, היישר אל עבר צלעותיו
של יבגני.
 "נהוי בלאט!", קילל יבגני ברוסית, עוד גופו נאנק מכאבים.

האם הבשרנית שגוננה על ילדיה הזאטוטים התעלפה.  זוג הקשישים
עקב בעניין רב אחר האירועים האינטנסיביים.  האיש שלמרגלות מדף
משחות השיניים ניצל את ההמולה בכדי לבחון את גופתה של החיילת.
שביב התקווה שעוד היה בו למצוא בה סימן חיים התפוגג כשראה אותה
שוכבת בדמה ללא ניע, עיניה הירוקות פקוחות לרווחה.  הוא בלע את
דמעותיו ונשא בלבו תפילת 'שמע ישראל'.  אחר כך עצם את עיניה
בקצות אצבעותיו וכיסה את גופתה במעילה הצבאי שנשמט לרגליה.  

חיים התחיל בריצה מהירה לעבר היציאה מהסופר פארם.  יבגני ניסה
לקום ולרדוף אחריו, אך הכאב שבו היה שרוי היה עוצמתי ומכלה, עד
שלא הצליח להביא את עצמו לקום מהרצפה.  מירו, שהבחין במנוסת
חברו, ניסה גם להשתחרר מידיו של השוטר, אולם משזה ראה כי הוא
מתכונן לתקוף אותו בידיו כפי שיבגני הותקף,  הוא לא היסס וירה
לו בידו האחת.  ובעוד מירו פוצח באנחות ואנקות כאב רמות, כפת
השוטר את ידיו באזיקים, וסימן בידו לשוטרים ואנשי הביטחון
הרבים שפרצו בה בעת לקניון להחזיק בו ולקחת אותו איתם רגע לפני
שהחלו לדלוק בעקבותיו של חיים.

ואכן, הדרמה התמקדה כעת בחמוש השני.  חיים יצא מהחנות בריצת
אמוק, נשקו האישי צמוד לגופו.  משהגיח למסדרון הראשי של
הקניון, הופתע למצוא אותו ריק לחלוטין מצדו האחד.  מצדו השני,
זה שפנה לעבר היציאה, החלו להגיע בריצה מהירה עשרות שוטרים
ואנשי ביטחון.  חיים פנה בריצה לעומק המבנה.  המסדרון היה ארוך
ונדמה היה כלא נגמר, אך כל זמן שהשוטרים והמאבטחים נשפו
בעורפו, הוא היה נחוש בדעתו לחצות את שורות החנויות הסגורות
במהירות המרבית שיכל.  האפשרויות שנפרשו לפניו היו מאסר או
מוות בטוחים (לפנות לאחור) או חיים ומפלט אפשריים (עומק
הקניון).  הוא רטן בלבו על כך שלא הספיק לקחת את הכסף עמו אגב
ההימלטות, אבל הוא העדיף לשוב לחיק משפחתו חסר כל אך בחיים,
מאשר לא בכלל.  מבעד למסכת הגרב אגלי זיעה ריצדו בעקשנות על
פניו, והריצה נמשכה בשארית הכוח לעבר המדרגות הנעות שכבר החלו
מופיעות אי שם באופק.
הוא לא הספיק להגיע אליהן.

חבטה אדירה זעזעה את רצפת הקניון כשנתקע חיים בחבורת צעירים
שמחה וקולנית, ששרה שירי ארץ ישראל נושנים בגרון ניחר, שהדהדו
בחלקת הקניון החדשה אליה הגיע בגרון.  אחד הצעירים שלח יד
נחרצת לעבר אקדח או כלי נשק כלשהו שהיה בכיסו.  חיים, מטושטש
ומעורפל מעצמת הנפילה והחבטה ברצפה, לא יכול היה להרשות לעצמו
לתמוה על קנקנה של החבורה, ובפרט לא על זהותו של הצעיר שעמד
לשלוף עליו נשק.  הוא הקדים אותם בשליפת נשקו שלו, אותו כיוון
בכלליות לעבר החבורה.  זו השתתקה מייד, ומיהרה להתאסף מאחורי
איש הביטחון המוסווה שעמד בראשה.  הוא עמד כעת מעל חיים עם
אקדח שלוף ודרוך, והשאלה שעמדה תלויה באוויר הייתה מי מהם
ימצמץ ראשון.  
חיים לא התכוון לוותר.

צוות מאבטחים בראשותו של ולדיק ושלומי הקב"ט הגיע בריצה מהירה
למרגלות הדרגנועים מצדו הפנימי של הקניון.  מהצד החיצוני יותר,
של היציאה ושל חנות הסופר פארם, הגיחו השוטרים החמושים שדלקו
אחר חיים, מירו הפצוע כפות ונגרר אחריהם.
 "תניח את הנשק!", צעק שלומי לעבר חיים ,"אתה מוקף מכל
הכיוונים!"
 "לא!", צעק האחרון בפסקנות ,"שחררו את החבר שלי ותנו לנו
לצאת מהקניון בביטחון או שאני נשבע באלוהים שאני הורג את כל
האנשים האלה אחד אחד" (הוא החווה בנשקו לעבר חבורת הצעירים
הרועשת שניצבה מעליו).
חיים נופף בנשק באיום:
 "אל תנסו אותי...", צרח במלוא כוחו לכל הכיוונים ,"כבר ראיתם
שאני מסוגל להרוג!  אני לא צוחק אתכם, אנשים!!"
 "חיים, בחייאת דינאק", יילל לעברו מירו ,"אתה לא מבין שהם
יהרגו אותך אם רק תזוז?"  
עיניו של חיים ריצדו לכל עבר בחשדנות.  הוא התרומם באיטיות,
נשקו מכוון לעבר חבורת הצעירים והמאבטח, וחש בכבדות רגליו.
עייפות רבה מנשוא אפפה אותו.  המאבטח, חבורתו של ולדיק וחבורת
השוטרים כיווננו את זוויות נשקיהם בהתאם לתנועותיו החדשות של
החמוש החשוד.  
 "לעזאזל, נשבר לי מכולכם!", צעק  ,"כולכם ערמה של אפסים
מזדיינים!!"
הוא דרך את נשקו ושחרר ירייה לעבר המאבטח המוסווה.

המאבטח חטף את הכדור בכתפו, ונהדף לקיר החנות שהייתה מאחוריו.
חבורת הצעירים הרועשת מיהרה לעברו לבדוק את עוצמת הנזק שנגרם
לו.
בינתיים, עשרות כדורים משני הצדדים נורו לעברו של חיים.
בשארית כוחותיו, זינק מירו הפצוע לעבר מיקום חברו, גורר אחריו
את השוטר המופתע שכפת אותו.  מירו עצמו היה מופתע מהכוח
הפתאומי שקיבל, אותו כיוון לטובת הצלת שותפו חברו בכל מחיר.  
אפוס כוחות, הספיק להגיע לחברו בדיוק כשהכדורים התקרבו למטרתם.
הוא חטף אותם במקומו וגופו, שהיה בלאו הכי חלש, חורר מכל
כיוון אפשרי ונפל, חסר רוח, על הרצפה.

חיים נפגע ברגלו השמאלית מהכדורים ונשקו נשמט מידו.  עשרות
שוטרים ואנשי ביטחון מיהרו לכפות את ידיו באזיקים וליווהו כפות
מחוץ לקניון לעבר אמבולנס שהובילו אותו, לצד המאבטח הסמוי בו
ירה, היישר לחדר המיון של בית החולים העירוני.  על רקע יללות
הסירנות שקרעו את אוויר הלילה שזה מכבר ירד על העיר והקניון,
הוצאו מהמתחם גופותיהם של מירו והחיילת, עטופות בסדינים שחורים
על אלונקות של חברה קדישא.  אנשי הביטוח הלאומי שהגיעו למקום
להעריך את הנזקים בנפש וברכוש לאחר התקרית המשיכו להתווכח כל
הזמן הזה לגבי תשלומים שישולמו למשפחתו הענייה של מירו המנוח,
שכן נהוג לא לשלם דמי ביטוח לבני משפחות שיקיריהם נהרגו במהלך
ביצוע פשע.  למשפחתו של מירו, שקיבלה בתדהמה הן את דבר השוד
והן את דבר מותו, לא הייתה מילה בנדון.