לזכר סבתי לוניה ז"ל

1.
אני לא מבין את המנגנון הזה.
איך רגע אחד היא מוחשית
מדברת, קיימת, שותה מרק
ורגע אחרי זה היא מוות.
אני לא מבין את המנגנון הזה
איך ככה פתאום החיים נשלפים
אני לא מבין את המנגנון הזה
איך החיים שלי מפסיקים אחרי דבר כזה
איך גופי ממשיך להיות גוף ולא גופה
עדיין אותו גוף, רק רועד.
אני לא מבין את המנגנון הזה
שפעל בכזאת מכה
כחלק מסדר הדברים.
אני לא מבין את המנגנון הזה נקודה

2.
אני הולך ברחוב וזה שוב הולם בי
אני שואל את עצמי
מה???????
איך כזה דבר הופך ברגע לאמיתי.
אני מסתכל לשמיים ושוב
מה???????
מתבונן באנשים ומרגיש רק
מה???????
משחזר את שקרה וצועק בתוכי
מה???????
מה???????
אבל אף אחד לא שומע.
מרגיש כמו מתמוטט ושומע מבפנים את אותו ה
מה???????
אבל יודע
שהמילים ששמעתי באמת נאמרו
ומה שקרה באמת קרה.
ואני מפנים ומרגיש חזק את ה
מה???????

3.
אני מחכה שדברים שטותיים יחדרו אל מוחי.
אך לדברים השטותיים יש עכשיו משמעות כבדה.

4.
הספד:
אי אפשר היה להתווכח איתה,
היא תמיד הייתה בצד שלך.
היא מלאה את העולם באכפתיות.

בימים האחרונים הייתה מלאה בצער.
יכולתי להרגיש שזה בא, בחרתי להכחיש.
עד הרגעים האחרונים היא הייתה כל כך חיה
וגם עכשיו, אי אפשר לתפוס אותה כמשהו שנגמר.

זה היה מות מהסוג הפחות נורא,אנו אומרים לעצמנו.
היא לא איבדה צלם אנוש, המות רק קיצר את הסבל שלה ושלנו.
היא לא מתה צעירה אבל
פעם היא הייתה צעירה.
עכשיו כבר אפילו לא זקנה.
אין עוד נשימות כבדות כאבים בחזה ולחץ דם נמוך.
אני לא מבין את המנגנון הזה.

5.
אני ממשיך בחיים הרגילם
מסוגל לחשוב על דברים אחרים, לחייך
אני לא מבין את המנגנון הזה.