תשאלי כבר איזה שאלה שפויה לעזאזל.
מביט בה,ציפורניים לא ארוכות,לא מטופחות כשל צרפתייה בלובר,
אבל משוכות היטב בלק,שכפי הנראה נחשב היום למשהו אופנתי.
איזה צבע זה לעזאזל?
היא ממשיכה בשטף דיבורה,שפתיה נעות כרכבת הרים שמישהו שכח
ללחוץ על המתג שמפסיק אותה.אני תוהה האם נידי הראש שלי נקלטים
אצלה כהנהון המבשר הקשבה והתענינות או שמא אינה שמה ליבה כלל
לאדם היושב מולה,והיא עסוקה רק בלהסביר ולהסביר ולהסביר.
היא לא שואלת כלום.

את אדווה הכרתי באחד מהכנסים הרבים בהם היה עלי להימצא כנציג
פורטל האינטרנט הישראלי הראשון.
באותו בוקר קמתי ממיטת הפוטון הלא נוחה שלי,צחצחתי שיניים,תוהה
אם להתגלח או שמא ניתן לעבור את היום ללא ההכרח הכל כך
נורמטיבי הזה.
החלטתי שלא.על שבירת הנורמה הזו פיציתי  את עצמי באספרסו קצר
בבית הקפה מתחת לבית.
מחשבות עוברות בראש ואני אינני מצליח לקרוא את עיתון הבוקר
אפילו.
הכנסים האלה...שוב הכנסים האלה,שלא טומנים בחובם ולו חידוש אחד
להתרענן בו,מלבד מניפסטים בודדים המשוגרים להם אל חלל
האוויר,נקלטים על ידי אנשים שרוצים להגיד שהיו,ראו וניראו.עולם
מעייף.

היא ישבה לידי,בכנס.מיד כשהגיעה שאלה בביישנות מה אם המקום
תפוס.עניתי לשלילה.
ראיתי שהיא מתעניינת באחדים מן המניפסטים.חדשה כאן כנראה.לא
ייחסתי לה חשיבות מיותרת,למרות שגווה הדק והישיבה הזקופה שלה
משכו את מבטי לכיוונה.

הייתי עושה לה טובה,חשבתי,למרות שהיא לא הטעם שלי.

אור אדום קיבל את פני בכניסה.היא בהחלט ראתה כמה סרטים צרפתיים
יותר מדי.
הלוק הבורדלי שלט בכל.לפחות בסלון,עד כמה שהייתי יכול להעיד
במבט הראשון והשתוי שהעפתי בדירה.
היא צחקה,ראשה נטוי אחורה בזווית מאיימת של פיתוי,"הנה אני באה
לאכול אותך".
לא היתה שיחה ארוכה בינינו,אבל באינטואיציה הבנתי שמוטב לי
לעשות כדבריה ולא אצטער.
החדר היה ארוך ונברשות כבדות השתלשלו מן התקרה,כמאיימות לפגוע
בראשי,אם רק אחליט לקום על רגליי.הספה הכבדה עליה נשענתי משכה
אותי,סופנת את כל כובד משקלי ועוטפת אותי כרחם אם.היא רכנה
מעלי,משילה את בגדי הספוגים מים ושוב צוחקת.

היא עדיין לא שואלת,אני חושב- אולי היא מצאה את האדם הלא
נכון,אולי שלחו אותה למישהו אחר,את זאת שהיתה אמורה להגיע
אלי.
היא חמודה דווקא,התזזיתיות שלה הזו מושכת משהו.נמוכה קצת
בשבילי,אבל החזה שלה נופל בדיוק כמו שאני אוהב.
מספיק להזיות,לא מספיק אני מסובך מעל לראש?
עכשיו היא שואלת משהו,אבל אני לא שומע.
סליחה,מה שאלת?

את הצחוק שלה אני לא אשכח אף פעם.פעמונים פעמונים בכנסייה
גדולה מצטלצלים בראשי ואני הכומר הולך לבעול את אחת הנזירות
מאחורי תא הוידוי.
"עכשיו אני קובעת את התסריט"- היא שוב מעלי צוחקת ומצווה,קשה
לומר למי מהם היא מתכוונת יותר.
אני נותן לה לבעול אותי.חזק,היא באה אלי מאחור וקושרת.אחר כך
היא תלקק כל סנטימטר ממני ותצרח שאני העבד והיא האדון ועכשיו
זה זמן לקבל עונש.
היא תוציא שוט ארוך וקשה.

אהבתי את העונשים שלה.

היא רוצה לשמוע את כל הסיפור.זה בשביל הכתבה לעיתון אתה
מבין.אני רוצה לספר את כל הסיפור.ממתיק את האספרסו שלי במי
סוכר,אולי יחליק טוב יותר במורד הגרון.
סוף סוף היא שואלת משהו.
שאלה שפויה.טוב אולי לא כל כך שפויה.אבל לפחות שואלת.
הזמן שלי לדבר.

את אדווה הכרתי באחד הכנסים האלה.אלה שאני כל כך שונא.
היה לה גוו דק וישיבה זקופה שמשכו את תשומת ליבי.הייתי עושה לה
טובה,חשבתי אז,למרות שהיא לא הטעם שלי.
אחר כך הלכנו אליה.אחר כך היה לנו הסקס הטוב ביותר שיכול
להתקיים בעולם הזה בין שני אנשים.אחר כך שוב היה סקס.אחר כך
היתה לנו אהבה.אחר כך רציתי לחיות איתה כל החיים,אחר כך הגעתי
הביתה באמצע יום עבודה,להציע לה.
אחר כך ראיתי אותה מענישה מישהו אחר,בין כל הסדינים והאורות
האדומים.
לוק בורדלי משהו,היא קושרת ובועלת אותו תוך שהיא מצווה וצוחקת
את צחוק הפעמונים.
קשה היה לדעת למי משניהם היא מתכוונת.
מה עשיתי אחר כך אני  כבר לא זוכר.
אני זוכר הרבה אדום.

היא לא שואלת אותי יותר כלום.יושבת ושותקת,אצבעות הלק שלה
משחקות עם קרני השמש מבעד לחלון.

חמש שנים אני יורד לאותו קפה שכונתי,עדיין תוהה אם להתגלח או
שאפשר לעבור את היום ללא ההכרח הנורמטיבי הזה.
אני חושב שאני אפצה את עצמי באספרסו.
ושיהיה קצר.