את כל הימים האחרונים ביליתי איתו. הוא בן אדם מושלם, מדהים,
אני אוהבת אותו. פגשתי אותו לפני שבוע וקצת.. חברה משותפת שלנו
הפגישה בנינו. כלומר, היא יצאה איתו באותו זמן ויצאנו
לדאבל-דייט יחד עם ידיד שלי ואיכשהו קרה שבאותו ערב אני והוא
התנשקנו. במקרה זה היה מולה.. היא קצת נעלבה מהעניין, אני לא
מבינה מה הקטע, חבר זה לא קיר, נכון? בכל מקרה, היא ברחה משם
בצרחות שאני החברה הכי זונה בעולם ושהיא שונאת אותי. אבל אני
הייתי עסוקה בלהראות לו איך פותחים את החזייה שלי כמו שצריך..
בנים הם עם מאוד לא מוכשר.
מאז כל יום בערב אנחנו נפגשים, נשארים יחד בלילה עד הצהרים,
אני באה אליו או שהוא בא אליי או שאנחנו סתם מסתובבים מחובקים
בעיר מול כולם, ולא אכפת לנו, אנחנו אוהבים ואוהבים להראות את
זה. בצהרים אנחנו נפרדים לקצת, רק בשביל להתקלח, לאכול וטיפה
לנוח ואז שוב נפגשים בערב, מזל שאנחנו בחופש, אחרת באמת כל
הזמן שלנו ביחד היה קטן בהרבה. ועכשיו אנחנו כל הזמן ביחד! זה
ממש ענק! בחיים שלי לא היה לי כזה חבר מושלם שאני יכולה לבלות
איתו כמעט את כל היום שלי, זה מוזר לי, אבל העיקר שאני נהנית.

התחלתי לא לאהוב כל כך את החברה הזאת שלי. אפילו שפעם היא
הייתה החברה הכי טובה שלי, אבל עכשיו היא סתם עושה סצינות מזה
ש"גנבתי" לה את החבר.. היא הפסיקה לצלצל אליי, לדבר איתי או
להסתכל עליי בכלל. ממש כמו בכיתה ב',  אלוהים אדירים, איזו
אישה מוזרה!

עכשיו אנחנו ביחד חודש. חגגנו את זה טיפה, זה נחמד שאנחנו
אוהבים אחד את השני כל כך הרבה. הפסקנו להיפגש כל יום, החלטנו
שפשוט יימאס לנו אחד מהשניה עם נמשיך עם הפגישות האלה, פתאום
הוא קצת מתרחק ומתחמק ממני.. מוזר לי שהוא  פתאום לא עונה
לטלפונים שלי ולא אומר לי שהוא אוהב אותי כל דקה וחצי, משהו
טיפה שונה בו. אבל מה אני יכולה לעשות? אנשים משתנים, מתבגרים,
אנשים מבינים שמה שהיה טוב להם לפני שבוע לא טוב להם פתאום.
עדיין לא קלטתי מה קורה, באמת סתם חשבתי שהוא משתנה, אולי
עוברת עליו תקופה קשה.. ניסיתי לדבר איתו על זה אבל זה לא עבד,
הוא סתם הכחיש, בחיים לא הייתי מעלה בדעתי שהוא בוגד בי כמו
שהוא עשה לחברה שלי, זאת שהייתה פעם החברה הכי הכי טובה שלי,
שהיינו כל יום יוצאות ביחד לעיר או לטייל, זאת שעכשיו יושבת לה
בבית, בוכה וחושבת על זה שאני כל כך זונה, על זה שגנבתי לה את
החבר.
טוב, נו, מסתבר שאני הייתי תמימה כמוה, אהבתי אותו כל כך
ששכנעתי את עצמי שכלום לא קורה אפילו שזה קרה לי מול העיניים,
עיוורתי את עצמי לדברים הרעים שקורים והתעלמתי מהם. חשבתי
שאותי הוא באמת אוהב, שאני מיוחדת, שאני שונה מחברה שלי,
שאני משהו בשבילו, נו, אז טעיתי.

אתמול יצאנו לדאבל-דייט עם ידידה שלו וידיד שלי. איכשהו הכל
התהפך. הוא נישק אותה על הפה והתוודה בפניי שהוא כבר לא אוהב
אותי כל כך.. או במילים שלו: "אני לא סובל אותך יא פוסטמה, את
לא קולטת שאני בוגד בך כבר שבועיים וחצי?"
לא נעלבתי, בעצם אולי קצת, טוב, אז בער לי כל הראש ברגע ששמעתי
את זה, הרגשתי כאילו כל העולם שלי מתהפך, שכל הזמן שבילינו
ביחד שווה לתחת. אבל רציתי להראות לו שלא אכפת לי באמת מזה. אז
הוצאתי לו לשון ונתתי נשיקה צרפתית ענקית לידיד שלי. מיד עמד
לו והוא הסמיק כמו עגבנייה. ואז ברחתי משם בבכי והוא רץ אחרי
כדי לנחם אותי.