כשצלצל הטלפון היא היתה שקועה בתוך צלילי שירים ישנים ואהובים
ודמעות גדולות זלגו על לחייה
הציפו את לבה
הרגישה כל כך בודדה, כל כך כואבת את הבשורה
עוד לא יודעת אם אכן, אבל, חשש כבד התגנב אל תוכה והשקט שסביבה
רק הגדיש את המועקה
והטלפון צלצל
מעברו השני של הקו היה הוא
למשמע קולו היא פרצה בבכי
סיפרה לו
והזכירה לו ששושנים צחורות הן הפרח האהוב עליה, כך, לכל מקרה
שלא יהיה
"אפשר להזמין אותך לארוחת צהרים?"
"לא, לא רוצה לאכול, רוצה ... רוצה שתבוא ותחבק, הרבה תחבק,
זקוקה לחיבוק יותר מכל"
"אתקשר כשאהיה בדרך"
מחתה את שאריות הדמעות שיבשו. חיוך קל היה נסוך על פניה. הוא
מצליח תמיד לגרום לה לחייך, גם כשרע לה כל כך
היא אוהבת אותו בשל כך
הוא יודע תמיד לומר את הדבר הנכון, לעודד את רוחה כשהיא בשפל
"אני ברחוב שלך" הדהד קולו מעברו השני של הטלפון
לקחה את התיק וירדה. הוא המתין לה מחוץ לרכב וחיבוקו עטף אותה
חיבוק גדול, חיבוק אוהב
לא רצתה להרפות, דמעות הציפו שוב את עיניה והיא נאחזה כמו מנסה
להתחבר לגופו, נשמתו, הווייתו
"רוצה ללכת למקום בו נהיה רק שנינו, לבד, מנותקים מכל"
הם נסעו, בדרך שוחחו, ראשה מוטה אל עבר פניו, מתבוננת בו,
אוהבת את תחושת השלווה שהישרה בה
נסעו לחורש קטן, ישובים חבוקים, שותקים
השמש בשמים מוסתרת על ידי ענפי העצים הגבוהים
בחוץ, שתי ציפורים בריקוד שנראה כחיזור
מחייכים
חיבוק הדוק מלווה בנשיקה ארוכה
וידיים מלטפות, נוגעות לא נוגעות
נשימתה כבדה
והיא נצמדת אליו, חיבוקה תובעני משהו
גופה מתפתל
בחוץ השמש יוקדת והיא לא רואה ולא שומעת דבר פרט לקצב פעימות
לבה ההולכים ומתגברים
"אני רוצה לשכב אתך"
"כאן ועכשיו?"
היא מתבוננת לתוך עיניו, "כאן ועכשיו" ענתה לו
הם יודעים הכל
הם החברים הכי טובים שיש
קרובים יותר מכל קירבה אפשרית
ועכשיו, הם מחוברים
היא האבירה שלו
"אהיה שם בשבילך תמיד, בכל זמן ובכל מצב"
היא חזרה אל ביתה
הוא אל ביתו
בתחושת ריחוף היא עלתה לביתה
מבולבלת
אך החליטה שאינה חושבת על דבר
פרט לחוויה המופלאה שזה אך חוותה
רק משחזרת את השעות
וחווה מחדש את רגש הקרבה הזה שחוו
ומרגישה יותר אבירה מאבירה |
