טסט ראשון

נכנסתי לרחפת והעברתי את הכרטיס עם הפרטים האישיים שלי בחריץ
המתאים בחזית הטסטר. "שלום -מיצי, קוראים לי ZMR ואני הטסטר
שלך" אמר הטסטר שלי בקול מתכתי. "תתניעי בבקשה".
התנעתי. מעולם לא נהגתי טוב כל כך. הסיבובים שלי היו חלקים כמו
חמאה, לא שכחתי לאותת, לא נכנסתי באין כניסה ולא מיהרתי לשום
מקום. הכל היה מושלם עד שהגענו לפתח תקוה ונהג רחפת-מונית שעל
לוחית הרישוי שלה היה מרוח השם "מוריס" צפר מאחוריי בהתמדה
ברמזור אדום.
"זה בסדר" חשבתי לעצמי. "אני רגועה...אני רגועה..." הוא צפר
שוב. הפעם בצדק. נלחצתי והאצתי. האצתי קצת יותר מדי... הרחפת
שלי זינקה כמו משוגעת. ניסיתי לבלום, התבלבלו לי הרגליים
והרחפת כבתה ונחתה באמצע הכביש.  
"הלו מותק!" צעק לי נהג הרחפת-מונית מהחלון כשעקף אותי, בתוספת
מעודנת של תנועה גסה. "די!" ייללתי, "אני לא יכולה ככה!"
"תתניעי ותעצרי בבקשה בצד" ביקש הטסטר.
"נכשלתי?!" שאלתי אותו בעיניים דומעות, "כבר???"
"נהג רחפת יתעלם מהסחות דעת בכביש" דיקלם הטסטר מתוך חוק 308.
"מותק", צעק לי נהג הרחפת-מונית לפני שנעלם, "בחיים לא יהיה לך
רישיון!"
ראיתי על הטסטר שהוא מסכים איתו. עצרתי בצד.
נהג הרחפת-מונית כבר היה נקודה זעירה באופק.
"ככה? אתה לא יודע מי זה אבא שלי" סיננתי לעבר הנקודה בשקט.

זה לא היה הוגן. בערתי מזעם. הרמתי וידאופון לאבא.
"מיצי.אני לא יכול להשתמש במיצי3 לשימושי האישי ואת יודעת את
זה!" מיצי3 ידועה יותר בשמה הרשמי "פרוייקט ממשלתי מסווג
להקרנת זמן", או בקיצור, כמו שניתן לנחש, מכונת זמן שתכנן האבא
הגאון שלי. אחרי הכל, אבא זה אבא ובסוף הוא הסכים להגניב אותי
פנימה לכמה דקות. הגעתי למעבדה ואחרי שהקדשתי זמן מה לצפיית
זמן והתבייתות, שיגרתי את עצמי לרגע המתאים. חיכיתי ליד המעבר.
רחפת לבנה התקרבה לכיווני ובתוכה ישב מוריס, נהג הרחפת-מונית
לעתיד, ליד הטסטר שלו. ברגע שמוריס הצעיר היה אמור לעלות מפלס,
הרמתי את החולצה ושלחתי לו נשיקה באויר. הוא בהה בי המום,
החמיץ את העליה והתנגש בבטון. שיגרתי את עצמי משם, משאירה אותו
מקלל את הטסטר.



טסט שני

נכנסתי לרחפת והעברתי את הכרטיס עם הפרטים האישיים שלי בחריץ
המתאים בחזית הטסטר. "שלום -מיצי-, קוראים לי ZMR ואני הטסטר
שלך" אמר הטסטר שלי בקול מתכתי.
"תתניעי בבקשה".
חייכתי לעצמי והתנעתי. נהגתי אפילו טוב יותר מאשר בפעם הקודמת.
זרמתי עם הכיכרות כמו נחל, לא שכחתי להאט לפני הפניות ולא
עקפתי עקיפות מסוכנות. הכל היה מושלם עד שהגענו לרמזור האדום
בפתח תקוה.
"הלו מותק!" צעק לי מוכר סברס מצד הכביש, שהיה מוכר משום מה.
"שני שקל לקילו!" הוא התקרב אליי עם ארגז הסברס שלו. מוריס!
"הייי את מוכרת לי מאיפהשהו!" הוא נזכר פתאום והתחיל לרוץ אחרי
הרחפת שלי. כנראה שהוא זכר אותי בתור הבחורה היחידה שהרימה
לכבודו את החולצה. התעלמתי ממנו. הוא נתלה על הרחפת שלי וניסה
להכניס את הראש דרך החלון. חוק 308 הדפוק! האצתי כדי להיפטר
ממנו אבל הוא נאחז חזק. הוא הצליח להכניס את הראש דרך החלון
וניסה לנשק אותי! איחס! נאלצתי בחוסר ברירה לנסוע בזיגזגים עד
שלבסוף הוא נפל ונשאר מאוכזב על הכביש.
"בחיים לא יהיה לך." שמעתי אותו צועק הרחק מאחוריי. אני משערת
שהוא התכוון לרישיון.
"עברתי?" שאלתי את הטסטר בחיוך מנומס.
הוא החזיר לי מבט רובוטי ציני. "אבל ראית מה קרה!!!" התחננתי,
"האיש הזה."
"חוק 308." קטע אותי הטסטר וסימן לי לעצור בצד.

"אבא, איזו תסרוקת יפה! תתחדש. ואיזו חליפה מקסימה. בחרת אותה
בעצמך?"

שוב הסחרחורת הזאת מהנסיעה בזמן. שיח גדול של סברס. מוריס הקטן
והחברים שלו מהשכונה קוטפים את הפירות הכתומים בזהירות במקל
מיוחד עם מיכל בקצה. הם כל כך שקועים בפעילות שאף אחד לא רואה
את הבחורה החביבה שמתגנבת מאחורי מוריס ודוחפת אותו מבוהל על
השיח הקוצני. "נראה אותך עכשיו אפילו חושב להתקרב לסברס" היא
לוחשת לעצמה ונעלמת, משאירה אותו מיילל.


טסט שלישי

נכנסתי לרחפת והעברתי את הכרטיס עם הפרטים האישיים שלי בחריץ
המתאים בחזית הטסטר. "שלום -מיצי-, קוראים לי ZMR ואני הטסטר
שלך" אמר הטסטר שלי בקול מתכתי.
"תפתיע אותי" גיחכתי.
"תתניעי בבקשה" הוא המשיך.
התנעתי בגאווה. התיתכן נהיגה מושלמת מזו? הכביש ואני היינו
כאחד. הכרתי כל עיקול, כל תמרור וכל מיפלס. ואז, ברמזור האדום
בפתח תקוה, התקרב אליי קבצן מלוכלך עם פחית מקרקשת. הו לא, לא
שוב!
"הלו מותק" לחש מוריס בקול צרוד, "יש לך אולי שני שקל?"
"אה.בטח.אה.שניה."מלמלתי כשאני מחטטת בכיסי. הוא הביט בי
וראיתי את עיניו מתמלאות זעם. הוא שלח יד לתוך חלון הרחפת
וניסה לחנוק אותי. הכנסתי לו אגרוף והפלתי אותו. הוא ניסה
לקום, הוצאתי את חלק הגוף העליון שלי מהרחפת, תפסתי אותו ביד
שמאל והעפתי אותו הלאה על הכביש. הרמזור התחלף לירוק. התיישבתי
חזרה, לחצתי על דוושת התאוצה ודרסתי אותו. ראיתי אותו במראה
האחורית, נשאר שוכב על הכביש.
"בחיים." פנה אליי הטסטר.
"כן כן, אני יודעת!" קטעתי אותו, "בחיים לא יהיה לי רישיון!"
"להיפך." הוא המשיך, "עברת."
"מה? איך?" שאלתי אותו מבולבלת.
"לא עברת את המהירות המותרת ולא סטית מהדרך." הוא אמר בקולו
המכני. "התכוונתי להגיד, שבחיים שלי, אם אפשר להגדיר את זה
ככה, לא ראיתי נהגת מעולה כמוך."
ובתוך העיניים האלקטרוניות הקרות שלו אני מוכנה להישבע שראיתי
ניצוץ של הערכה.