תמיד אמרו לי שאתה לא מספיק טוב בשבילי, שאתה כזה מכוער ואף
אחד לא מבין מה אחת כמוני בכלל עושה איתך.
אבל ידעת להקשיב (או לפחות עשית את עצמך בצורה מקצועית
ביותר).

זה היה סתם עוד אחה"צ משעמם כזה, אתם יודעים, מאלה שאתם יושבים
מול המחשב ומדברים עם החברה הכי טובה, בוכים להם שאתם שונאים
את החברה שלכם ולמה זה מגיע לכם שהואהיא לא התקשרה אליכם אחרי
הדייט של שישי בערב.

ואז בדיוק כשאתם כותבים את המילה "התקשר" מצלצל הטלפון
בפתאומיות. גיחוך קל, ואתם עונים.

אז עניתי.
וחבל שעניתי, כי אני בטוחה שאם לא הייתי עונה אולי היינו ביחד
עכשיו.
מסיבה לא ברורה אני שומעת צעקה קורעת אוזניים (או לב, למרות
שזה איבר שאיבדתי ממזמן, או יותר נכון הוא פשוט לא פעיל בעקבות
מקרים מסויימים).
מישהו מתחיל לצעוק עלי מעבר לקו-משהו בסגנון "את פשוט כלבה
מטומטמת ואני שונא אותך, למה היית חייבת לעשות לי את זה?!"
רוב האנשים היו עומדים בשוק ושואלים את עצמם מה לעזאזל
עשיתי,אבל לא...לא אני. הייתי חייבת להגיד לו "כי התחשק לי"
למרות שבכלל אין לי מושג מה הוא רוצה מחיי האומללים גם בלי
העצבים שלו.
"תני לי לנחש, עכשיו את גם בהריון ממנו ואת מתה לעשות הפלה
והוא לא מרשה לך ומאיים עלייך בחשיפת סיפור הבגידה שלך בי"
(מנת יתר של טלנובלות תמיד משפיעה על חשיבה הגיונית)

רק לאחר כמה דקות של שתיקה,למרות שעדיין לא הבנתי מה הוא רוצה
ממני,אמרתי שלום וניתקתי.

החלטתי שאני לא יכולה להשאיר את המצב כפי שהוא, והלכתי אליו
הביתה (כמו שתמיד הייתי עושה כשהיינו רבים, והייתי מתנצלת
ומתחילה להתמזמז איתו על המיטה של אחיו הגדול)
והנה אני,עומדת בפתח השער של הבית היפה 3 קומות שלו
(עשירון...) והבית.....הבית חשוך.
זה היה מאוד מוזר לי פתאום,אולי הוא החליט להתאבד בתלייה?

החלטתי לדפוק על הדלת, אולי הוא סתם התעייף והלך לישון....לכי
תדעי.
כמו שחשבתי לעצמי, אף אחד לא ענה, מוזר.
אבל מה שיותר מדי זה שהדלת נפתחה בצורה כמעט-אוטומטית.
נבהלתי בטירוף, אולי הוא שם רוחות רפאים אלקטרוניות כדי להבריח
אותי?

טוב,יאללה,אני חיה פעם אחת. לקחתי סיכון ונכנסתי.
התיישבתי על הספה, מחכה שאולי הוא ירד סוף סוף מהקומה למעלה
ויטרח לבדוק מה כל הרעשים מלמטה.

פתאום יכולתי להרגיש מישהו נושף לי בעורף....התחלתי לצרוח כמו
ילדה בת 4 שרואה מפלצת מתחת למיטה.
יכולתי לשמוע כל מיני התלחששויות,האור נדלק.

"יומולדת שמח בלונדה!!!"