הוא רשם מספר שורות בכתב לא ברור בתוך הגיליון והידק לגופו את
החלוק המונח ברישול על בגדיו. פניו היו כנות ועצובות, משתתפות
בצער. "אני באמת מצטער" הוא חזר על דבריו מספר פעמים, עדיין לא
החליט כיצד להמשיך את המשפט. הוא לא היה צריך להוסיף דבר.
אנחנו כבר ידענו, אך משום מה ציפינו למוצא פיו. לשמוע כיצד
אפשר לתאר במילים את הנורא מכל.

ישבנו מולו, אני דרוך ושקט, מצייר בדמיוני את הקמטים שעל פני
הרופא מולי ואישתי עם כאבה הכבוש מחזיקה בידיה את ביטנה
התפוחה. היינו כנועים ומפוחדים, כחיילים שבויים שננטשו בשדה
המערכה, עשן שחור מתמר סביבנו, שממת המדבר מפרידה בנינו לבין
המציאות, שהכריעה אותנו בקרב מפתיע וחסר סיכוי. כבר שעקבתי אחר
בדיקתו הקצרה הבנתי את הבלתי נתפס, כשלא הצלחתי לשמוע את
פעימות המוניטור ואפילו זיהיתי את הלב הקטן על מסך
האולטראסאונד, קטן ודומם. הפרופסור החליק את המכשיר על הבטן בת
השבעה חודשים, מצד לצד, לתור אחר תנוחה טובה יותר, מהסס לרגע
כמו סטאזר צעיר, כאילו מחפש משהו שאבד.

בדקות הקצרות, שעברו מסיום הבדיקה עד לרגע בו עזר אומץ בליבו
לנסח את דבריו, בניתי לעצמי בועה סביבי. בועה אטומה, סגורה
היטב כדי שתגן עלי מכל ניסיון לפגוע בי. התבוננתי בבת זוגתי,
אם ילדי, יושבת מולו חשופה ולא יכולתי להושיע, רק בשבילי היה
מקום בבועה שלי. אני לבד מול כל העולם כולו. ולפתע, קולו השקט
והחד כסכין מנתחים, פילח בחוזקה את בועת ההכחשה שלי. דבריו
ניפצו את הבועה לרסיסים קטנים שעפו לכל עבר והחלו חגים סביבנו
במהירות עצומה יוצרים מערבולת של אלפי צבעים. לרגע השתאתה
באוויר ונדמה היה כי היא רוצה לומר משהו שלא הצלחתי לשמוע. קול
צחוקה של אישתי ברגעים שהייתי מלטף את שדיה ומורח קרם בתנועות
מעגליות על ביטנה העצומה הדהד בחדר. הרסיסים הסתדרו מעלינו,
יוצרים את השם שידענו רק שנינו ושמרנו לילוד, ואז הוטלו לרצפה
בכל נפץ אדיר. דממה נפלה בחדר והותירה פנינו חתומות, משתאות.
מתקשים לקבל את רוע הגזירה.  

בניגוד למה שנהוג לחשוב, הכאב מתחיל מלמטה, בקצות אצבעות
הרגליים, מתפשט לכף הרגל ומצמידה לאדמה. אחר כך הוא עולה לאורך
הרגליים. משתק. חודר דרך האיברים הפנמיים, ללא רחמים, באברי
העיכול, בדרכי הנשימה ובמערכת העצבים. הכאב עושה את מלאכתו
באדיקות וביסודיות. לאחר מכן הוא מגיע לראש וחודר לנפתולי
המוח, ועד שמבינים את הכאב הנורא הוא כבר סיים את מלאכתו,
הכריע את המערכה.

אז ירד ביננו מסך השתיקה ולפתע הבנתי את משמעותו. מסך פיזי,
מוחשי מאין כמוהו, הפריד ביני לבין זוגתי. האישה שאיתה ביליתי
את עשר השנים האחרונות, שהבטחנו אחד לשניה בטוב וברע, שחווינו
רגעי אושר בלתי נשכחים, עמדה מעברו השני של המסך. גם צעקות
השבר, לא יוכלו להתגבר על מסך השתיקה הזה ואנחנו, מובסים,
מתכנסים כל אחד בכאבו. נמנעים מלהביט אחד בעניי השניה, מתנחמים
בכך שאין צורך להסביר.

חזרנו מבית החולים, המרחק בנינו רב מכפי שניתן לראות. שותקים
עלינו לדירתנו, לאט לאט, כבדים כאילו נושאים על גבינו משא מעבר
לכוחותינו. פתחתי את הדלת ובית חשוך ומחניק חיכה לנו בפנים.
פתחתי את החלון, ענן גדול ושחור הטיל צל מאיים מאיתנו ועד
לאופק. "זה הולך להיות חורף ארוך" אמרתי לה. היא הנהנה בראשה,
נכנסה לחדר השינה וסגרה אחריה את הדלת.