זרקתי את המזוודה הגדולה שלי על המיטה המשותפת שלנו.
גם כן משותפת... מעניין כמה זונות ופרחות זולות הוא השכיב פה
בזמן שאני הייתי במקומות אחרים וחשבתי אך ורק עליו. בזמן
ששמרתי לו אמונים. אני כזו טיפשה. כל פעם סולחת לו מחדש, לא
לומדת לקח.
אבל זהו. הפעם אני עוזבת על אמת ולא חוזרת. לא מסתכלת אחורה,
אפילו לא לשנייה.
הכל התחיל באיזה מסיבה מטומטמת לזוגות נשואים. לא היינו נשואים
רשמית וגם כנראה לא נספיק להגיע לשלב כזה, אבל היינו כבר בערך
נשואים. כל מה שהיה חסר זה הצעת נישואין. אבל עכשיו כשאני
חושבת על זה, מזל שלא לקחנו את הצעד הזה. בכל אופן, חזרה
למסיבה. "אין לנו מספיק חברים" הוא אמר, "אנחנו צריכים לצאת
ולהכיר אנשים חדשים" אמר. כן, הוא הכיר אנשים חדשים. הכיר אותן
קצת יותר מדי.
זה התחיל באיזה אחת שהוא פגש שם במסיבה הזו. כמובן שלקח לו
הרבה זמן להכנע לפיתוייה של 'האישה מהצד' הראשונה שלו. לפי מה
שהוא סיפר לי הם היו נפגשים בהתחלה המון אבל אך ורק כידידים.
הוא סיפר לי גם שהיא ניסתה להפיל אותו במלכודת שלה מלא פעמים,
אבל הוא עמד איתן כנגד כוחותייה. טוב, כנראה הוא לא הצליח
להחזיק מעמד הרבה זמן ונפל. בגד. אבל כפי שאמרתי, בפעם הראשונה
הוא עוד היה רכרוכי. עוד פחות מיממה אחר כך סיפר לי כל מה
שקרה. בכה הרבה, התנצל מלא פעמים. אמר שזה היה קטע חד פעמי
ושבחיים לא יראה אותה שוב. ואני, אני הייתי סלחנית. במבט
לאחור, אני לא מבינה למה. הייתי צריכה לזרוק אותו על המקום,
וזהו. לא הייתי מגיעה לשלב הזה של שברון נפש. של לדעת על כל
פלגש קטנה שלו ולהקרע מבפנים, אבל לסלוח מבחוץ. כי לא יכולתי
בלעדיו.
"הלו?" נשמע קול מהצד השני של השפורפרת.
"רינת, זו אני." הצלחתי איכשהו להוציא כמה מילים בין דמעה
לדמעה.
"גל? הכל בסדר?"
"עכשיו כן! אני עוזבת אותו אחת ולתמיד."
"כל הכבוד לך! תמיד אמרתי לך שהוא לא שווה את הכאב הזה. את
רוצה להשאר קצת אצלי בדירה?"
"כן, תודה. את יכולה אולי גם לבוא לאסוף אותי?"
"אין בעייה אני כבר בדרך. אני אגיע מקסימום עוד 10 דקות. אם
הוא מגיע לפני- תהיי חזקה ואל תיכנעי לתחנונים שלו, את
שומעת?"
"אממ.. אני אשתדל אבל תמהרי." ידעתי שרוב הסיכויים שתוך רבע
שעה איתו אני אתקפל, והכל יחזור להיות כמו שקודם היה.
איזה מזל יש לי שיש לי את רינת. מה לעזאזל הייתי עושה בלעדייה?
בטח מתאבדת כבר. כל פעם ששמעתי על המיסטרס החודשית שלו, הייתי
רצה אליה. היא כמובן כל הזמן יעצה לי בחוכמה לעזוב אותו. אבל
לא הקשבתי לה והתעקשתי. כי פשוט לא יכולתי בלעדיו.
זהו עכשיו רק צריך שרינת תבוא ואני יכולה סופית להשאיר את
הבנזונה הזה מאחורי. התישבתי לי על המדרכה וחיכיתי. מחשבות רצו
בראשי על כל הפעמים שהיה חוזר הביתה עם ניחוח של בושם אחר.
בהתחלה הוא היה בוכה ומצטער, מאוחר יותר הוא התחיל לשקר (גם
כשהוא ידע שאני לא מאמינה) ובאיזשהו שלב פשוט לא היה אכפת לו
יותר. שנינו היינו יודעים שהוא הלך לפוסטמה התורנית שלו או,
בשביל לגוון, הביא אותה הביתה, אבל הוא לא היה מעלה את הנושא
ואני, אני הייתי שבורה מדי. לא הייתי יכולה להתווכח על זה
ולהפגע כל פעם מחדש.
אחרי 12 דקות שבשבילי היו כמו 12 ימים, רינת הגיעה ולקחה אותי
לדירה שלה. בדיוק לפני שנכנסתי לאוטו התקרבה המכונית שלו עם
הריח המגעיל של כמה בשמים מעורבבים ביחד. הריח הזה הוא מה שגרם
לי להכנס לאוטו של רינת בלי פעמיים. הוא נתן לי הרגשה בפעם
הראשונה במערכת היחסים שלי שאני יכולה להסתדר גם בלעדיו,
ושמגיע לי משהו יותר טוב ממנו.
כמו שציפיתי, עוד באותו לילה הוא התקשר לדירה של רינת.
"גל? למה ברחת לי ככה?"
"אני מצטערת ירון אבל אני לא יכולה יותר להיות איתך."
"מה? מה קרה?"
"אל תתמם ככה! 'מה קרה?' אתה נחש בוגדני מגעיל, זה מה שקרה!"
איכשהו פשוט הכל יצא ממני. השיחה שלנו נמשכה רבע שעה. הוא לא
ידע מה נפל עליו ואני, אני לא ידעתי איך זה שפתאום אני שופכת
הכל החוצה, אבל הכל יצא סוף סוף. ואתם יודעים מה? בפעם הראשונה
בכל הזמן הזה הייתי שמחה. היתה לי סוף סוף את ההרגשה שאני כן
יכולה בלעדיו.
