אני זוכר, פעם, בשכונה שלי גר הילד עם השם משפחה הכי ארוך
בעולם. בנציגנדרבנד. יכול להיות שיש שמות משפחה יותר ארוכים
בעולם, אבל באותו קיץ, לפני כיתה א', השכונה שלי הייתה העולם
כולו. כמה שהשם משפחה שלו היה ארוך, של בנציגנדרבנד אני
מתכוון, ההורים שלו החליטו לקרוא לו רן. וזה נראה לי מוזר, רן
בנציגנדרבנד, זה נשמע לי.לא יודע...קצת לא מאוזן. בכל אופן,
לאותו ילד היו בעיות, מעבר לשם המוזר שלו אני מתכוון, הוא היה
ילד חולני. שזה מה שאימא שלי תמיד אמרה לי עליו. ששאלתי אותה
מזה חולני, היא ענתה לי משהו מסובך שלא כל כך הבנתי. אז שאלתי
את עוזי, והוא אמר לי שזה ילד רגיל, בדיוק כמונו, אבל חולה.
ועוזי הוא היה בגיל שלי, אבל הוא היה הילד הכי חכם בשכונה. אבא
שלו היה קורא לו כל מיני דברים, מספרים בכל מיני צבעים. ככה
הוא אמר לי. ואבא שלו היה באמת טיפוס נחמד. שביקשתי מאבא שלי
שיקרא לי מהספר הוא רק ענה "בשנה הבאה אתה הולך לכיתה א' ואז
תלמד". זה לא כל כך חשוב לי, כי אין לי כוח לספרים בכלל, ואם
יש משהו שאני רוצה לדעת אני פשוט שואל את עוזי.

וככה, באותו קיץ, כל יום היינו יורדים למטה. והיינו משחקים
שעות. רק פעמיים עלינו הביתה: פעם לאכול צהרים ופעם בערב.
ותמיד, בבוקר, לפני שהיינו יורדים למטה היינו הולכים לבקר את
רן. כי אימא שלי אמרה לי שלא זונחים חבר בצרה. ששאלתי את עוזי
מה זה זונחים, הוא אמר לי שזה כמו לקפוץ ממקום נורא גבוה, ואז
יש מין חתיכת בד גדולה שמגנה עליך ומצילה אותך בנחיתה. לא
הבנתי מה זה קשור לרן, אבל יכול להיות שאימא התבלבלה.
אז הלכנו לרן. והוא כרגיל שכב בסלון עם הרבה שמיכות עליו. לא
הבנתי למה הוא עם מלא שמיכות בקיץ, אבל חשבתי שזה אולי בגלל
שהוא חולני.
ואז היינו יושבים איתו איזה חצי שעה ככה, היינו מספרים לו מה
עשינו אתמול, והוא תמיד הקשיב מה-זה טוב, כדי לא להחמיץ שום
דבר. ואז, כמו כל בוקר, היינו שואלים אותו אם הוא יכול לרדת
איתנו. ואז רן היה שואל את אימא שלו "אימא" והוא היה מוסיף כמה
שיעולים. "אני יכול לרדת למטה?" "לא חמוד" אימא שלו תמיד ענתה
אותו דבר. "לא היום". "מצטער" רן היה אומר לנו. "אני לא יכול
לרדת, אולי מחר" ושוב הוא היה משתעל.

אימא של רן הייתה אישה נורא נחמדה, אבל ממש מסכנה. ואני יודע
את זה רק מהביקורים שלה אצל אימא שלי. היא תמיד הייתה באה
ומדברת עם אימא שלי, היא כל הזמן דיברה על רן ובכתה. ואני לא
הבנתי למה היא בוכה, כי רן חולה ולא היא. אבל אימהות הן יצורים
מוזרים, בזה אני בטוח אפילו בלי לשאול את עוזי.

תמיד היינו יורדים אותה חבורה בדיוק. אני, עוזי, גילי, אבי,
דני, מוטי ורן שמביט עלינו מהחלון. אנחנו היינו החבורה הקבועה,
ולפעמים היו מצטרפים אלינו ילדים משכונות אחרות. היינו משחקים
כדורגל שעות על גבי שעות. כל היום בעצם, רק כדורגל. ואם היינו
מפסידים לילדים מהשכונות האחרות, רן היה זורק עליהם שקיות מים
מהבית.

אני לא אשכח יום אחד בקיץ. הלכנו אל רן, כרגיל, ושוב שאלנו
אותו, כמו בכל יום, אם הוא יכול לרדת איתנו. רן היה עם חיוך
גדול מהרגיל, כשהיינו אצלו. והפעם הוא קם מהספה כדי לשאול את
אמא שלו. "אימא, אני יכול לרדת לשחק איתם?". ואימא שלו הביטה
בו עם חיוך, ואז בנו, ושוב בו ואמרה "טוב, אבל תיזהר". ואנחנו
היינו המומים. ואז גילי אמר לו "עכשיו נראה עם אתה שווה משהו
בכדורגל". אז נתתי לו כאפה, כי מה הוא מדבר שטויות? זה בכלל לא
משנה עם הוא שחקן טוב או לא, הוא חבר שלנו. זה מה שאימא אמרה
לי, והפעם אני מסכים איתה.

ירדנו לשחק, והפעם לא נתנו לשכונות האחרות לשחק איתנו, כי היום
רן נמצא איתנו, ואנחנו רוצים לשחק רק איתו. שיחקנו במשך איזה
שעתיים, ורן לא היה שחקן משהו, אבל הוא היה חבר שלנו. ואני
ראיתי את אימא שלו מביטה בו מהחלון עם חיוך רחב, היא אפילו
נראתה קצת יפה באותו יום. ואז מסרתי לרן לנגיחה, הוא קפץ
לנגוח. הוא נגח והבקיע גול מדהים, אבל בנחיתה הוא, כנראה,
התחלק על איזה אבן, ונפל על הברך. תוך 3 שניות בערך, כבר ראינו
את אימא שלו למטה, רצה במהירות. ובלי לומר כלום הרימה את רן
ועלתה איתו למעלה, הביתה.
לנו זה נראה מאוד מוזר, כי זה סתם מכה רגילה, וכולנו חוטפים
מכות כאלו. אבל רן, הוא היה ילד חולני. חשבנו שאימא שלו תיתן
לו לשחק איתנו מחר, אז שהלכנו למחרת בבוקר אל רן, ציפינו שירד
איתנו. הפעם רן נראה יותר מכוסה מהרגיל, והוא לא חייך. שהגיע
השעה שוב שאלנו אותו אם הוא יכול לרדת איתנו. אז רן שאל את
אימא שלו והיא אמרה לו "אי אפשר, מתוק". ורן הוסיף לה "אולי
מחר?". "אני לא חושבת חמוד, לא נראה לי". וזהו.

הקיץ הסתיים, ורן בנציגנדרבנד, לא בא איתנו לכיתה א'. בעצם
אחרי הקיץ אני לא זוכר שראיתי אותו יותר. פעם אחת, באמצע
הלילה, אמבולנס הגיע לשכונה, הוא לקח את רן משם וזהו. יותר לא
ראינו אותו. אבא של עוזי אמר לו שרן הלך למקום יפה, ששם הוא
ירגיש טוב, וישחק כדורגל כל היום. ושאני שאלתי את אבא שלי הוא
אמר לי שרן מת. היינו מאוד עצובים, כל כך עצובים שאפילו לא
שיחקנו כדורגל באותו יום. הרבה דברים קרו לי מאז אותו קיץ, אבל
את רן בנציגנדרבנד, אני לא אשכח לעולם. טוב נו, לא כל יום
פוגשים את האיש עם השם משפחה הכי ארוך בעולם.