[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מוטי לקסמן
/
ערב יומכיפור

וחוזר הגלגל, ועולה הניגון...
וטעם מרק העוף הטרי עם ה"לוקשען", המתובל בשום ובשמיר
ובפטרוזיליה; וכרעי העוף האפויים (זה שהוחג מעל לראש, לכפרה)
עם תפוחי-אדמה, ולפתן הפירות המתוק, כאילו מבעבעים על שפתי גם
כעת...
ערב יום כיפור.
הארוחה המפסקת הסתיימה, השולחן פונה, הכלים הודחו, הכיור נקי.

ומאמע מדליקה את הנרות בפמוט הכסף הגבוה, מעלה את נרות הזכרון
בגביעיהם, עוטה מטפחת משי שקופה על שער ראשה האפור, מרכיבה את
משקפי הקריאה עם מסגרת הפלסטיק החומה, ופותתת את "צאינה
וראינה", (ספר תחינות לנשים לימים הנוראים).
ודף עובר דף, והמלמול עולה ויורד, והדמעות שנוטפות בתחילה
כיורה מהוסס, גוברות לשטף גועש של יום חורף סוער, מלווה באנחות
כאב של לב קרוע (על מה שנטבח על-ידי הנאצי בפולניה, ולא ישוב
לעולם); והגוף כולו רוטט ורועד.
ומתוך הבוהו הזה פורצת זעקה, תחינה, בקשה "אלוהים שמור לי על
מה שנשאר, אין לי משהו אחר..."
ומאמע שלי סובבת על רגליה ועוטה אותי בזרועותיה ובגופה כאילו
להגן עלי מפני העולם כולו.
ואני, הילד שעומד מאחוריה דומם כל אותה עת, ויודע מה יבוא,
בכל-זאת מופתע מחדש; ממש נטמע בתוך מאמע שלי ולרגע אנו הופכים
לישות אחת רוטטת, מתחננת בתפילה זכה ורועמת.
ועיני מלאות בדמעות, ומהר מאוד אני ניתק :"מאמע, מאוחר צריך
למהר לכלנדרי."
ואנו שוטפים פנים, ויוצאים (מאמע, אבי החורג ואני).
ומכל הסמטאות בעיירת העולים, בכפר הערבי הנטוש, ממהרים היהודים
לבתי הכנסת שלהם (הטורקים, והתימנים, והפולנים והרומנים); כולם
לבושים לבן, נעולים נעלי בד, מברכים זה את זה ב'גמר חתימה
טובה'.
וה"שיל", מלא מפה לפה, והמאוורים נעים והזיעה ניגרת.
ושני נשואי הפנים עומדים משני צידי החזן וספרי התורה בידיהם.
וכמו בכל שנה נשמע הלחשוש "טלרובסקי נושא את הספרתורה? הגנב
הזה? בושה, לתת בידיו את הספרתורה!?"
ולא חשוב מי עומד ליד החזן (תמיד ימצאו 'יודעי' תכונותיו...)
והחזן פותח ומצהיר:
"בישיבה של מעלה, ובישיבה של מטה, על דעת המקום ועל דעת הקהל
אנו מתירין להתפלל עם העברינים..."
וכל הלחשושים פוסקים, והגברים עטויי הטליתות הגדולות ניצבים;
והנשים נדחקות בעזרה שלהן להיות יותר קרובות לקיר המפריד (כן,
אני מזהה את ראשה של מאמע שלי)...
והחזן פותח בקול עז: "כל נדרי..."
וכל הקהל מצטרף, בקולות זועקים הפורצים מגרונות חנוקים
"ואסרי..."
ועוד פעם. ועוד פעם.
ואני, הילד שעוד מעט ימלאו לו שבע, בוחן בתמיהה את תנועת
נברשות הגדולות, ומחכה, אולי פוחד, שהנה הנה התקרה תבקע
ואלוהים יראה במלוא אימתו...
והתפילה נמשכת, וכמו שאר הילדים גם אני יוצא החוצה ומתרוצץ הנה
והנה, משחק, ומידי פעם בוחן את השמים השחורים, אולי, שמא
בכל-זאת...
והתפילה מסתיימת.
הולכים הביתה. קבוצות-קבוצות, לאט. אין למה למהר.
ועל מה מדברים? ברור על "ביצועי" החזן -
"נו, מוישה מלבסקי זה לא היה..."
"בלודג', אוהו, שם כלנדרי ממש הרעיד את הלבבות וגם את
הקירות..."
"טוב, בכסף שיש לנו, גם זה חזן..."
"איפה בכלל אפשר למצוא היום חזן ממש, כמו שהיה פעם; הגרמני שרף
את כולם..."
ואני שומע ולא בדיוק מבין, מה הקשר בין כסף, קירות, חזן והמקום
המפחיד והנורא ההוא שנקרא לודג'...
ומשפחות נפרדות זו מזו ב"גמר חתימה טובה" וב"שנה טובה ובריאה".

ובבית רק אור הנרות מפנה מעט חשיכה.
ואני משחק במרפסת עד נמנום.
והולך לישון עם דובי כאשר מקל קטן מוחבא מתחת למיטה, מה שבטוח
בטוח, מי יודע מה או מי יופיע מתוך החשיכה???
ומאמע שלי מלטפת ונושקת את ראשי: "גמר חסימע טויבע, מיין קינד;
אגוט און אגעזונט יאר", גמר חתימה טובה, ילד שלי; שנה טובה
ובריאה.
כפר סבא, אלול תשנ"ה







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הם לא מאשרים
סלוגנים, הם רק
שולחים משלהם,
תאמינו לי אני
יודע, אחרת זה
לא הגיוני שאף
סלוגן שלי לא
פורסם.

המיואש
מהסלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 16/10/02 13:37
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מוטי לקסמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה