"אלעדוש, תראה את מי הבאתי לך", אומרת טובה בקול רך.
אך יוצאות המילים מפיה וכאב חד צובט בחזה. איזו בחירת מילים
גרועה.
אלעד שוכב במיטה. הוא לא רואה את נטלי, חברתו, שאמו טרחה להביא
לו. אולי עדיף כך. שיזכור את עיניה מעריצות, אוהבות, לא כמו
עכשיו, עצובות ומזועזעות. שלא יראה אותה, שתמיד היתה רצה אליו
כדי שיעטוף אותה בחיבוק הדובי שכל כך אהבה, ניצבת עתה קפואה,
מרוחקת, ורק הרטט בשפתיה מעיד בה שהיא חיה.
טובה מתיישבת ליד מיטת בנה ונוטלת את ידו הבריאה בידה. מאז
הפציעה רק לעתים נדירות אוחזת ידה דברים אחרים. זו דרכה לתקשר
עם הבן, להראות לו שהיא כאן ושהיא עוד אוהבת. אולי היא גם
מקווה שאם תאחז בידו, דבר לא יוכל עוד לקחתו ממנה.
"בואי", היא מחווה לנטלי ומצביעה על כסא נוסף לצד המיטה. כאשר
נטלי פוכרת אצבעותיה בהיסוס, טובה מוסיפה בלחש: "זה עדיין
אלעדוש שלי... שלך".
נטלי כושלת באיטיות לעבר המיטה. מקרוב היא מבחינה בשרידים
לתווי פניו היפים של אלעד מפעם. היא נזכרת באור שתמיד ראתה
בעיניו, ועיניה שלה מתמלאות דמעות. טובה מלטפת אותה בהזדהות.
נטלי מניחה אצבעות מהוססות על הזרוע החיוורת שעל המיטה.
"אלעדי..." היא פותחת בקול חנוק.
"אני כבר לא בן אדם! תהרגו אותי!"


טובה שרה לאלעד. יש לה קול עדין ונעים, והאהבה הנואשת הנמהלת
בשירתה מוסיפה לשיר יופי שמעולם לא היה בו קודם. שתי אחיות
מאזינות בהחבא מחוץ לחדר, ראשן מורכן בצער. הן היו רוצות שיהיה
ביכולתן לעשות יותר מאשר להקשיב לשירה יפה ונוגה של אם עצובה.
היא היתה שרה לו את השיר הזה הרבה כשהיה ילד. הוא אהב אותו
מאד. היא זוכרת. גם עכשיו היא מדמה שהוא בוהה בה באותו מבט
מרותק תחת התחבושות המכסות את עיניו. כמו אז...
ואז, כמו תמיד, היא נזכרת שאלעד אינו שומע אותה. השיר נקטע
באנחה קורעת לב.
"אלעדי שלי..." שוב היא נוטלת את ידו, "הלוואי יכולתי לתת לך
את אוזניי, את עיניי, את הכל..."
אלעד מגיב למגעה.
"תני לי למות", הוא אומר. לא בכעס, בשלווה.
"אל תדבר ככה", טובה מזדעזעת.
"אני יודע שהמוח שלי לא נפגע", אלעד כמו שומע אותה, "את יודעת
שאני מדבר בהגיון, שאני יודע מה אני אומר. זה לא התקף של רגע,
זה לא טירוף זמני. אני יודע בדיוק מה אני רוצה".
טובה מתייפחת ואלעד ממשיך: "אני לא רוצה לבלות את שארית חיי
כשאני שוכב פה, חושב על מה שאני עכשיו ועל מי שהייתי פעם.
'חיי', איזו בדיחה גרועה. אין קיום רוחני ללא קיום פיזי, ושלא
יספרו לך סיפורים. אני רוצה את החושים שלי בחזרה..." קולו נשבר
פתאום.
דומיה משתררת בחדר הקטן, מופרעת רק על ידי בכי שקט של אשה
מבוגרת.


אלעד מדבר מתוך שינה.
טובה לא ישנה. ימים שלמים היא אינה עוצמת עין. נמצאת לידו גם
בלילה, אוחזת בידו ומקשיבה.
הוא מדבר שוב על הקרב ההוא. זה הלילה השלישי ברציפות, וטובה
חשה כבר כאילו היתה שם בעצמה. אלעד מתדרך את המחלקה שלו.
התדרוך קטוע ומבולבל, אבל היא בטוחה שבמציאות זה היה מושלם.
הוא הרי פרפקציוניסט, אחד שהתבייש להראות בבית מבחן של תשעים.
הם יוצאים לסיור, מתקדמים בזהירות. זו לא הפעם הראשונה שהם
עושים זאת. הם יודעים את המלאכה. מכירים את השטח כמו את כף
ידם. הבעיה היא שלא רק הם מכירים.
טובה רוצה לצעוק, להזהיר אותם. "אורבים לכם" היא זועקת, אבל
בלי קול. במילא הוא לא יכול לשמוע.
הנה זה מתחיל. טובה שומעת את היריות בראשו של אלעד. הוא מזהה
ראשון שמדובר במארב ומחלק הוראות למחלקה. טובה גאה בו. מסביב
שורקים כדורים ומתפוצצים פגזים, אך לא קצין כאלעד שלה יאבד את
קור רוחו. קצין למופת, מפקד לדוגמא. עוד ועוד סופרלטיבים שמעה
עליו בתקופה האחרונה, והאמינה לכולם. איך הוא מארגן את הצוות,
מסדר שורות, משיב אש...  
"תזהר דניאל, זוז משם!" אלעד שואג. טובה יודעת שאי שם קיים
איזה דניאל אלמוני שחייב לבן שלה את חייו. הבן שלה... שעכשיו
הוא דומם. על הפגז ההוא אלעד לא מספר. טובה יכולה רק לנחש.


הרבה אנשים באו לבקר אותו בימים האחרונים. טובה לא ידעה בכלל
שיש לו כל כך הרבה חברים. את חלקם לא הכירה כלל, אפילו לא בשם.
היא תוהה אם הוא הכיר אותם, לפי לחיצת ידם את ידו. רוצה להאמין
שכן.
קשה להם לתקשר איתו. הוא לא שומע ולא רואה אותם, לא יודע על מה
הם מדברים או אפילו מתי הם מנסים לדבר. בדרך כלל כשהוא מזהה
נוכחות ליד מיטתו, הוא חוזר ומבקש שיאפשרו לו למות, לא להרגיש
את מה שהוא מרגיש עכשיו. הוא אומר להם שאם הם אוהבים אותו,
עליהם לגאול אותו מיסוריו.
טובה יודעת שהם אוהבים. היא רואה את זה בעיניים שלהם כשהם
רואים אותו, ועוד יותר כשהם שומעים אותו. היא רואה אותם חושבים
מה לעשות עם האהבה הזאת שלהם, ויודעת שהם יגיעו לאותה מסקנה
אליה הגיעה היא כבר מזמן. אפשר לזהות במדויק את הרגע בו הם
מבינים כמה חסרת תועלת היא אהבתם עכשיו לפי העצבות המהורהרת
הנמהלת במבטם. עצב פילוסופי כזה, דטרמיניסטי, שלא צריך להיות
בכאלה עיניים צעירות, היא חושבת.
אחר כך הם יושבים לידה ומדברים איתה. מנחמים אותה והיא אותם,
ומספרים על אלעד. טובה לומדת הרבה על הבן שלה, והכל דברים
טובים. מפקדים, פקודים, חברים, חברות, מורים, הורים, לא חשוב
מי, לאף אחד אין מילה רעה עליו. זהב טהור, כולם אומרים.
בסוף הם קמים והולכים, חוזרים לחיים שלהם, שם בחוץ. הם אומרים
לה בכנות שהם מקווים שהוא ייצא מזה איכשהו, והיא מודה להם שבאו
ומבטיחה להיות חזקה.
ואז הם הולכים, והיא נשארת שם לבד. רק עם היד של הבן שפעם היה
לה.


"אם את אוהבת אותי, תני לי למות!"
אלעד תוקפני היום. משהו פקע בו.
"את מתעללת בי. אולי את לא מבינה את זה, אבל זה בדיוק מה שאת
עושה. אני סובל. סובל! את מסוגלת להבין את זה?! כל שניה שאת
מחזיקה אותי בחיים, מבחינתי היא שניה של סבל. וזה סבל חסר
תקווה. לעולם לא אהיה עוד מה שהייתי. זה לא ישתפר. אני לא אצא
מזה. תכניסי לך לראש: אני לא אצא מזה!"
"אלעדי, אל תצעק" מתחננת טובה. אבל אלעד ממשיך.
"זה אגואיזם טהור. חבל שרק עכשיו, כשאין לי עיניים יותר, אני
רואה את הפרצוף האמיתי שלך. של כולם! אגואיסטים כולכם! כל אחד
חושב כמה הוא אוהב את אלעד וכמה הוא רוצה שאלעד יישאר איתו,
ואף אחד לא חושב על אלעד. אף אחד לא חושב מה אלעד רוצה!"
אחות מודאגת מציצה אל החדר. טובה מרימה אליה עיניים שטופות דמע
ומסמנת שהכל בסדר.
"אכפת לכם רק מהאובדן שלכם, לא מהתועלת שלי. למה אתם לא מבינים
שכבר איבדתם אותי? למה אתם לא מוכנים להרפות?"
אלעד משתתק לנצח קצר. לאחריו הוא מוסיף בשקט: "הרי לעולם לא
אבקש עוד דבר..."


טובה נכנסת לחדר.
היא נסערת, אפשר לראות זאת בבירור, אלא שאין אף אחד שיראה. רק
אלעד שם, והוא הרי לא רואה.
כדרכה תמיד ניגשת אל מיטתו, נוטלת את ידו ולוחצת אותה באהבה.
"שלום, אמא", אומר אלעד ברוך.
היא מלטפת את לחיו הקרה, בעדינות, במסירות אין קץ של אמא
אוהבת. שרירי לסתותיו נעים. הוא כמעט מחייך. היא יכולה להשבע
שהוא מחייך אליה. כבר שכחה כמה כובש היה חיוכו. חיוך שאי אפשר
שלא לחייך אליו בחזרה. אפילו עכשיו עולה בדל חיוך על שפתיה.
טובה שולפת מכיסה צנצנת קטנה עם כדורים לבנים. יש לה גם כוס
מים, מלאה עד גדותיה.
"אלעדי שלי" היא אומרת בהתרגשות, "אני רק רוצה שתדע שאני מאד
אוהבת אותך, הכי בעולם. אתה הכל בשבילי. הכל. אין לי כלום חוץ
ממך ואף פעם לא היה לי".
אלעד לוחץ את ידה בחוזקה. היא יודעת שהפעם הוא שומע אותה.
"אני אוהבת אותך מתוק שלי", קולה רועד, "אוהבת מספיק כדי להבין
שאיבדתי אותך".
אין לה עוד מה לומר. נותר רק לפתוח פה גדול, ככה, ולמקם בפנים
כדור קטן. מעט מים, והכדור מחליק פנימה. ואחריו עוד אחד ועוד
אחד. טובה עוצרת רק כדי ללטף מדי פעם את פניו, לחוש אותו בפעם
האחרונה. אלעד שלה, האהוב.
נגמרו הכדורים. טובה מתיישבת בכבדות ליד אלעד, ידו בידה,
וממתינה לסוף.
שניהם שקטים מאד. מעבירים את רגשותיהם רק דרך החוש הבודד שנותר
לו, חוש המישוש. היא לוחצת את ידו חזק חזק, שאף אחד לא יוכל
להפריד ביניהם לעולם.
אט אט נשמטת ידה חסרת החיים מהיד החיה שמנסה נואשות לאחוז בה.
"אמא?"