בהתחלה, כשהקשר שלנו היה בתחילת דרכו הרגשות שלי לא היו עד כדי
כך חזקים כלפיך.
אני לא יודעת אם הרגשתי בכלל משהו, אבל רציתי לתת לנו צ'אנס.
אולי בהתחלה לא היו לי רגשות חזקים כל כך אבל אחרי שמבלים עם
בן אדם במשך ימים רצופים שלמים אפשר להרגיש או דחייה כלפי אותו
בן אדם, או שאפשר ללמוד לאהוב אותו.
אצלי פעלו שני האפשרויות. מצד אחד, אחרי ימים ושבועות רצופים
ביחד רציתי קצת את הפרטיות שלי בחזרה.
מצד שני, התרגלתי לצורת חיים חדשה, צורת חיים שבה כל פעם שאני
קמה אני רואה אותך, שם, שוכב במיטה לידי, וכל פעם שאני הולכת
לאיפה שהוא אתה גם בא איתי. התרגלתי לכך שאני אף פעם לא לבדי.
ואז כשלא נפגשנו 4 ימים, רק אז הבנתי מה אני מרגישה. כשראיתי
אותך בסופם של אותם ארבעה ימים הרגשתי כמו הבן אדם
הכי מאושר בעולם, ידעתי שהרגשות שלי כלפיך התחזקו, אבל גם בשלב
הזה לא שמתי כל כך דגש על מה שאני מרגישה כלפיך.
הרגע שבו באמת הבנתי מה אני מרגישה כלפיך היה כשראיתי אותך
איתה. אמרת שאתה כבר חוזר, אני באיזה שהוא שלב הפסקתי לחכות
לך,
ואתה... אתה לעולם לא חזרת...
או שחזרת, אבל כבר לא היית בשבילי הבן אדם שהכרתי קודם,
כשהיינו ביחד.
מאז...מאז בניתי סביב הלב שלי מן חומה כזאת, כדי שלא יצליחו
לשבור אותו שוב.
נורא קשה לי לתת עצמי להתקרב למישהו, מתוך אותו פחד שלי להרגיש
את הלב שלי נשבר לרסיסים שוב.
הייתי בעוד כמה קשרים מאז, אבל הקרבה הרגשית נדחקה לצד, לא
רציתי בה יותר...או שרציתי אבל פחדתי ממנה וממה שהיא יכולה
לגרום לי לחוות.
