הם לקחו לי את התמימות
בזזו, הוונדליסטים הרסו
שדדו ממני את האמון באחרים,
את האמון בי, בעצמי
הבטחות שנתנו התגלו כשקר
גרמו לי להרגיש כמו ילד בגן
הם פגעו לי באופי, באישיות
כשנכנסו ורמסו את חדר ליבי הקטן
ציירו על הקירות עיניים חלולות
פרצופים עצובים על התיקרה
אטמו בשחור של יאוש את החלונות
היה חשוך גם שהדלקתי את המנורה
ירדתי על ברכי, התחנונים לא עזרו
נאבקתי בהם עד הדקות האחרונות
וכשהרמתי ידים לא נותר לי אלא
לגשת ואת האור לכבות
לשם לא הלכתי יותר
זה הכול בגללם, זה הם אשמים
חדר ליבי הקטן נשאר מיותם
זה הם, האנשים |
