בטח, דוקטור. בטח שאני זוכר איך הכל התחיל. יש לך סיגריה? כן,
אז ככה.
באותו ערב חזרתי מאוחר מהעבודה במקפיא, היתה לנו בעיה עם זקנה
אחת שהתעקשה שיקפיאו אותה עם הזקן שלה שהתפגר. אבל ככה זה, יש
לנו חוקים. לא מקפיאים בנאדם בריא, ולה לא היו אישורים מהרופא.
היה לה ממש קשה להפרד ממנו. כל הזמן ליטפה את התא שלו ודיברה
אליו. "אל תדאגי, גברת", אמרתי לה, "אם יקרה לך משהו נכניס
אתכם ביחד".
בטח ששיקרתי. איך אני יכול לזכור מי היא בכלל? יש לנו מחסנים
מלאים בתאים שבתוכם צפים בני אדם קפואים, "ארטיקים", ככה אנחנו
קוראים להם. על רובם יש רק מספר סידורי. חלק מהם אלה חולים
סופנים שאנחנו אמורים להפשיר כשתימצא בשבילם תרופה, האחרים
שילמו מראש כדי שנקפיא אותם רק אחרי שימותו. עד היום לא יצא
לנו להפשיר אף אחד. לפני בערך שלוש מאות שנה, כשהתחילו להקפיא,
חשבו שמהר מאוד יגיע הזמן שהמוקפאים יחזרו להסתובב ברחובות. אז
נכון שמאז נמצאו תרופות לכמה מחלות שנחשבו חשוכות-מרפא, אבל
המועצה החליטה שלא להתחיל עדיין בהפשרה ובכל ישיבה שנתית הם
דוחים את תחילת הניסויים לשנה הבאה, כל פעם בתירוץ אחר.
מה הסיבה האמיתית, אתה שואל? אחת הסיבות שאני יכול לנחש היא
שהוחלט במועצה שאין תקציב. כי אתה יודע, כסף ששולם לפני מאתיים
או שלוש מאות שנה כבר לא נראה כל כך מוחשי. בטח שלא מוחשי כמו
הכסף שנפסיד אחרי הכישלון הראשון שיהיה לנו בהפשרה ויבריח לנו
כמה לקוחות טובים. וגם ככה חלק מהרישומים פשוט הלך לאיבוד.
האמת העצובה היא שמרגע שמכניסים אותם לתא ולוחצים על הכפתור
אנחנו פשוט שוכחים אותם. מי רוצה כל היום לחשוב על מחלות
ומוות?
תאמין לי, אם האנשים האלה היו יודעים מה קורה אצלנו במחסנים הם
היו מעדיפים פשוט להתאדות בלייזר כמו שעושים היום רוב האנשים.
זה יותר נקי והרבה יותר מכובד. וכמובן שיש את המיעוט, התמהונים
האלה שעדיין מתעקשים שיכניסו אותם לתוך האדמה ויכסו. הם טוענים
ש"אמא אדמה זקוקה לדשן הזה". בדיחה גדולה אם תשאל אותי,
דוקטור. זאת צרה צרורה כשצריך לנסוע רחוק ולהתחיל לחפש פיסת
אדמה גלויה בין כל הבנינים, הבטון והמתכת. וגם ככה שום דבר טוב
לא צומח מזה. הא הא, לא צומח, הבנת?
טוב, אתה שומע, אז באותו ערב חזרתי הביתה מותש, התיישבתי על
הספה והפעלתי את התלת-מימד. בדיוק היו חדשות, המלחמה באתיופיה
החמירה והיה ממש מדכא לראות ילדים קטנים בחליפות-טנק נלחמים
אחד בשני. נשברתי ברגע שרגל קטועה מדממת עפה על המסך לכיווני
ונראתה כל כך מציאותית שהייתי בטוח שהיא עומדת ליפול לחיקי, שם
על הספה. קיבלתי בחילה איומה, מהר חיפשתי את השלט וכיביתי את
התלת מימד.
בשקט שהשתרר יכולתי לשמוע את הילדים של השכנים צורחים "תפסתי
אותך! פוצצתי אותך! אתה מת!" כשהם משחקים את משחקי ההרג שלהם
ברובי הצעצוע, שהיו מתוחכמים כמעט כמו כלי הנשק האמיתיים
להחריד של בני גילם באתיופיה. הקשבתי לצעקות שלהם כמה זמן. היה
נדמה שהם יכולים לשחק במשחק הזה שעות, מחקים במודע או שלא
במודע את מה שראו בתלת מימד. היתה לי צמרמורת ועם ההרגשה הרעה
הזאת נרדמתי על הספה. או לפחות חשבתי שנרדמתי, כי חלמתי חלום
ממש משונה. חלמתי שעל הספה לידי עומד ברווז. טוב, זה לא היה
בדיוק ברווז, הוא נראה שטוח כזה, כמו פיסת נייר. אבל אני אומר
לך שהוא נראה כמו ברווז כי היה לו מקור גדול ונוצות. הוא חבש
משהו שנראה כמו כובע מלחים, כן, דוקטור, אני יודע שזה נשמע
מצחיק. מה לברווז ולכובע מלחים? אבל זה עוד כלום, הוא הסתכל
עליי והשמיע קולות משונים שנשמעו כמו משהו בין שיעול ויריקה.
היתה לי תחושה משונה שהוא כאילו מנסה לדבר איתי. הוא התקרב
אליי, הסתכל לי בעיניים והמשיך עם הקולות האלה כמה דקות.
כשניסיתי לצבוט את עצמי לבדוק אם אני חולם, הצביטה כאבה. נו,
בטח, זה כי אני חלמתי שהיא כאבה. כשהרמתי חזרה את העיניים
גיליתי שהברווז נעלם. פתאום היה שקט ואני המשכתי בשינה ארוכה
ונטולת חלומות.
בבוקר קמתי כרגיל והלכתי לעבודה במקפיא. כל היום ספרתי את
התאים, הברקתי אותם, בדקתי אם הטמפרטורות יציבות ושכחתי לגמרי
מהחלום הטפשי על הברווז. כלומר, שכחתי אותו עד שחזרתי הביתה,
שתיתי כמה בירות זולות והלכתי לישון.
התעוררתי בבהלה  למגע של משהו רטוב שהולך עליי וקמתי בזינוק
לישיבה. מסתבר שגם המשהו נבהל נורא כי גם הוא קפץ אחורה ופתח
עליי שתי עיניים גדולות. טוב, אני אומר גדולות אבל הן לא היו
גדולות כמו האוזניים שלו. בעצם, אם לא היו לו כאלה אוזניים
ענקיות, הייתי אומר שזה עכבר. ספרתי את בקבוקי הבירה כדי לראות
אם שתיתי במקרה קצת יותר מדי, אבל היו שם בסך הכל שלושה. רציתי
לבדוק אם העכבר אמיתי, שלחתי יד לגעת בו וכנראה שדגדגתי אותו,
כי הוא התפתל וצחקק. הוא באמת היה קצת רטוב, וכשהסתכלתי  על
האצבע שלי היה עליה כתם שחור. ככה הסתכלנו אחד על השני כמה
זמן.
"היי..אני מיקי" הוא אמר בביישנות בקול גבוה ומצחיק.
"אה.שלום." עניתי לו, מרגיש די מטופש לדבר עם יצור דמיוני.
"אנחנו צריכים לדבר." הוא אמר, טיפס והתיישב  על הברכיים שלי.
"כן? על מה בדיוק? על תעתועי הדמיון שלי?" שאלתי אותו והסתכלתי
לצדדים. אולי זו מתיחה משונה. אבל לא, היינו רק שנינו, העכבר
ואני.
"חבר שלי נמצא אצלכם במקפיא" אמר העכבר ברצינות גמורה. "אני
רוצה שתפשיר אותו."
"מה פתאום?! אני לא יכול לעשות דבר כזה!", אמרתי " אני אפילו
לא יודע איך!"
"תסתכל רגע על הזנב שלי" ביקש העכבר, הסתובב ונפנף קלות בזנבו.
היה נראה שהזנב החל לדהות בקצהו. "אין לנו מה להפסיד. לא נשאר
לנו הרבה זמן". אחר כך הבנתי שהוא התכוון גם לברווז.
"אני לא מבין.."מלמלתי.
"תראה", הוא אמר, ובמקום להמשיך לדבר נקש באצבעותיו. הברווז
הופיע משום מקום וקפץ על הספה. הם התלחששו, נעמדו במקומם כאילו
מחכים לסימן ואז התחילו להשתטות. הם רדפו אחד אחרי השני
במעגלים, הברווז עשה סלטה באויר, נחת עם הפרצוף למטה וכוכבים
קטנים הסתובבו לו מסביב לראש. העכבר דגדג אותו עם הזנב מאחוריו
והברווז עשה את עצמו כאילו הוא מחפש מי זה. כל מיני שטויות
כאלה. צחקתי כמו משוגע, אבל לא ממש הבנתי למה. הרגשתי כמו ילד
קטן.
אחר כך הברווז מצא את אחד מבקבוקי הבירה הריקים, הוא קפץ על
הבקבוק והחל להתגלגל עליו, העכבר זינק למעלה ונחת על ראשו של
הברווז, חייכתי ואני חושב שאפילו מחאתי להם כפיים, כשהעכבר
איבד שיווי משקל ונחת ישר על השלט של התלת מימד.
התלת הופעל בפתאומיות, בווליום נוראי, על מראה של שתי
תיכוניסטיות חמושות ברובים כבדים כשהן מחסלות כיתה שלמה שיושבת
בשיעור ביולוגיה. דם סמיך וכהה ניתז על השמות הלטיניים שריצדו
על מסך הלוח ונטף מדגם של שלד שנראה כמחייך חיוך מזוויע. העכבר
קם מהר מהשלט ואני שלחתי יד וכיביתי את החדשות ברגע שהקריינית
הופיעה.
"תחשוב על זה" אמר העכבר והוא והברווז הלכו אל מאחורי הספה
ונעלמו.
בשארית הלילה ישבתי והרהרתי באמא שלי ואיך כשהייתי בכיתה ה'
היא עשתה בובה מגרב ולבשה אותה על היד כשנשארתי בבית עם שפעת
דוסטוייבסקי. "הלו ילד קטן, עוד מעט אתה תבריא", היא צייצה.
היא ניסתה לעודד אותי. היא העמידה פנים שזאת הבובה מדברת.
"בטח, אמא" אני זוכר שאמרתי לה לפני שהעברתי את התלת מימד
לערוץ "ציידי הראשים" שם דקלמתי עם המפקד סטרייק את שורת המחץ
שלו כשתחת מגפו הכבד הוא מחזיק את הרשע התורן שוכב על הרצפה.
"אני נותן לך הזדמנות אחרונה לחזור לדרך הישר..." לחש המפקד
סטרייק הצרוד כשהוא רוכן מעל הרשע השבוי. "פספסת!!!" צהלנו
מפקד סטרייק ואני כשפוצצנו את ראשו של הרשע עם רובה הלייזר
המבריק שלנו.
באותו רגע נראתה לי הילדות שלי הזויה ממש כמו העכבר והברווז.
למחרת בערב כשחזרתי מהמקפיא כבר חיכו שניהם על הספה. "טוב"
אמרתי להם כשסגרתי את הדלת מאחוריי. "אני אראה מה אפשר לעשות.
מתי הקפיאו אותו?"
"אנחנו לא יודעים במדויק." ציפצף העכבר והסתכל על הברווז שהיה
עסוק בכמה נוצות שלו שהחלו לדהות. "אי שם במאה העשרים?" הברווז
הסתכל חזרה, השתנק והנהן.
"אין לנו כמעט תאים מהמאה ההיא." ציינתי, "זה לא צריך להיות
קשה מדי." הם אמרו לי את כל מה שהם יודעים, איחלו לי בהצלחה
ונעלמו.
למחרת נאלצתי לרדת לארכיון המאובק לחפש את הניירות המקוריים של
וולט, החבר המיסתורי של מיקי והברווז, מפני שמעט הרישומים
מלפני שנת אלפיים נמחקו מהמערכת הממוחשבת בזמן הבאג. הצלחתי
למצוא את המספר הסידורי של התא שלו במקפיא והעתקתי אותו. מצאתי
את התא שלו רק לקראת הערב וכשהעובדים האחרים הלכו הביתה אמרתי
שאני נשאר עד מאוחר. הם צחקו עליי והלכו.
אחרי שוידאתי שאני לבד כיביתי את מערכת התאורה, נעלתי את דלתות
המחסן וכשפנס בידי הלכתי לכיוון התא של וולט, משנן את הוראות
ההפשרה: דבר ראשון לשחרר את הכפתור.סיבוב אחד של החוגה
לשמאל.לבדוק טמפרטורה.אם היא מתייצבת לסובב סיבוב נוסף.לבדוק
מתח חשמלי.או שלהיפך? פחדתי לטעות. הם סומכים עליי, הברווז
והעכבר הקטנים.
ניצבתי בפני התא המתכתי. מעולם הוא לא נראה לי גדול כל כך.
נגעתי בחוגה, נשמתי נשימה עמוקה והתחלתי לסובב. פתאום שמעתי
רעש מאחורי התא ולחרדתי הרבה הטמפרטורות החלו לצנוח במהירות
גדולה מדי. רצתי אל מאחורי התא. מישהו ניתק את הכבלים
החשמליים! ניתק? נראה היה כאילו מישהו כירסם אותם!!! ניסיתי
לחבר אותם איכשהו, אבל מאחורי התא הסמוך ראיתי כתם אפור נע
במהירות. חזרתי אל חזית התא - מישהו שיחק עם הכפתורים! לא
ידעתי מה לעשות.ניסיתי לתקן את המצב, להחזיר את הכפתורים
והחוגה למקומותיהם אבל בתוכי ידעתי שכבר מאוחר מדי.
שמעתי משהו מאחוריי ולפני שהספקתי להסתובב מצאתי את עצמי על
הרצפה כשארנב אפור עם כפות רגליים עצומות בועט בי, מכה אותי
בגזר ומגחך עם שיניו הענקיות. נכון, אתה צודק. זה לא היה ממש
ארנב. גם הוא נראה שטוח ודו מימדי כמו מיקי והברווז, אבל הוא
לא היה דומה להם בכלל.
"באמת חשבת שהטובים תמיד מנצחים??" הוא צחק. איכשהו הצלחתי
לקום והכנסתי לו אגרוף. היד שלי יצאה מצידו השני והוא פשוט
ציחקק וקפץ הצידה. הוא ברח מאחורי התאים ואני רדפתי אחריו. הוא
דחף את התאים והם נפלו אחד על השני וחסמו לי את הדרך. לפתע
שמעתי קולות מוכרים וכשהצלחתי לעקוף את המכשולים הספקתי לראות
אותו יוצא מהמחסן כשמיקי והברווז מנסים לרדוף אחריו, אבל לא
היה להם סיכוי. הוא היה הרבה יותר גדול מהם. הם נשענו על הדלת
ונשמו בכבדות.
"זה הכל, חברים!" הוא קרא בשמחה, נגס בגזר שלו ונעלם בתוך חור
באדמה.
מיקי והברווז הלכו בצעדים קטנים והסתכלו מלמטה על התא הענקי של
וולט. הרמתי את מיקי אל חלון הזכוכית הזעיר שבתא. ניסיתי לנגב
את החלון אבל הוא היה רטוב מבפנים, אז מיקי לא יכול היה לראות
הרבה. העיניים הגדולות שלו היו עצובות. התיישבתי על הרצפה
והורדתי את מיקי. הוא והברווז התיישבו שם, על רצפת המחסן,
נשענים על אחד התאים ההפוכים.
"אני מצטער." מלמלתי.
"עשית מה שיכולת" אמר מיקי. האוזניים שלו דהו כמעט לגמרי. הזנב
שלו נעלם. כובע המלחים של הברווז נשר. ישבתי איתם, רואה אותם
מתפוגגים
"להתראות." לחש מיקי. הברווז צירצר והשתעל משהו שנשמע כמעט כמו
"תודה" חלושה. השחור הפך לאפור, הכתום לצהבהב ואחרי כמה שעות
כל מה שנשאר מחבריי החדשים הן שתי פיסות חומר שנראה כמו נייר
מוכתם, גזורות בצורת עכבר וברווז ועליהן מודפס המשפט: כל
הזכויות שמורות לוולט דיסני. נגעתי בחומר בעדינות אבל הוא
התפורר למגע אצבעותיי. נשארתי שם, לא יודע כמה זמן. בבוקר,
כשפתחו את המחסן מצאו אותי יושב בתוך ערימה של תאי הקפאה
הפוכים וכבלים קרועים ומייבב. ניסיתי להסביר להם על עכברים
מדברים וברווזים שעושים תעלולי לוליינות וארנבים אלימים אבל אז
הביאו אותי אליך. אני יכול בבקשה לקבל עוד סיגריה? אהם, תודה.
אז מה קורה, דוק?