בערב ראש השנה לבשתי שחור.
כשנכנסתי אל דודה מרגי לדירה כולם הסתכלו עליי נורא מוזר, כי
אצלנו במשפחה אין דבר כזה - בראש השנה לובשים או לבן, או עוד
יותר לבן, בלי פשרות.

מאז שקניתי את הטוניקה הלבנה הוא מרשה לי ללבוש אותה לכבודו,
אך ורק לכבודו. אף פעם לא שאלתי למה, כי מיותר לשאול, אבל מה
שכן - אסור לי ללבוש אותה לכבוד אף אחד אחר, רק כשאנחנו לבד.
לכבס אותה הוא גם לא מרשה, למרות שעם הזמן היא התמלאה בכתמים.
כתמים מכל הסוגים - לבנים, אדומים, שחורים, הכל.
הוא טוען שהכתמים האלה מסמלים מה אני שווה באמת, ושאם אני
אעביר אותם בכביסה,  אני אשכח מי ומה אני ושוב אחזור להיות
אותה מנופחת שהייתי כשהוא הכיר אותי. סתם אחת מהבחורות האלה
שבטוחות שהן הכי בעולם.

אצל דודה מרגי השנה-טובה בחיים לא תגיע לפני רצף בדיקות, הערות
ותמונת-מצב כללית ,
ובטח שלא במקרה המיוחד שלי.
"למה שחור, כפרה? בחג לובשים כמו באבל?"
"לא, דודה," אני עונה בפרצוף חצי-צוחק-חצי-בוכה  "רציתי לחדש
קצת, דווקא קניתי במיוחד לחג"
אני עדיין חושבת שזה עדיף על לבוא עם לבן, אבל מלוכלך.
היא רוטנת קצת בצרפתית, וממשיכה  "ולמה הפנים ככה, אבינתי?
ילדה גדולה כבר, לא הגיע הזמן שתלמדי להתאפר כמו שצריך..?"
ואת כולם זה מצחיק.

פעם דווקא עשיתי לטוניקה כביסה, לפני ליל הסדר או משהו, אבל
מיד כשנפגשנו אחר כך והוא ראה, היא מיד התלכלכה שוב,
גם כי כיבסתי אותה למרות שהוא אמר לא
וגם כי לבשתי אותה לכבוד מישהו שהוא לא הוא.

ליל סדר, ראש השנה, סוכות, ותמיד היציאות של הדודה הן אותו
הדבר.
אה, כפרה שלי, איך נהיית כזאת גדולה.
מותק את, ילדה שלי, מותק.
שלי, שלי, שלי...
היא אף פעם לא תבין שאני שלו, אך ורק שלו.