אני לא יודע אם זה כל כך קשור אליי.
מדובר בזוג צעירים, שכנים שלי, שנהרגו לפני שלוש שנים בתאונת
דרכים ועכשיו אני מספר את זה לאישה שאיתי.
"את הגבר, היית צריכה להכיר. אני חושב שהוא היה מוצא חן
בעינייך. הוא היה מבוגר מהבחורה בערך בחמש שנים. הייתי נותן לו
שלושים. אולי. כל כך חבל עליהם" אני נזכר.
"זה היה בסוף מרץ.  זה בא אליי דרך העיתון. זו בהחלט הייתה דרך
מוזרה לדעת על הדבר הזה. אני מתכוון, שאדם מכין את עצמו למצבים
כאלו בחיים שלו, ולוקח בחשבון כל מיני נסיבות, אבל הוא לא מצפה
לזה שהוא יקום בבוקר, יצחצח את שיניו, וביחד עם כוס הקפה, בשעה
שהוא מערבב את הסוכר, הוא לפתע רואה את שכניו בעמוד האחורי של
עיתון הבוקר. קורבנות של תאונת דרכים".
האישה שאיתי. היא גם האישה שלי. היא נקראת בשם טניה והיא אישה
שהכרתי בבלגיה. זה בהחלט היה בזמן שרציתי להכיר בחורה. זה היה
לפני הרבה זמן.
"ההלוויה הייתה למחרת. בבית הקברות החדש שמחוץ לעיר. נסענו
קלוד ואני. אני חושב שהכרת אותו, הבחור מבית המרקחת?!"
היא מהנהנת בהסכמה.
"היינו במכונית של קלוד. זה היה אחד מאותם ימים גשומים שהכל
נראה כאילו לא הולך להיפסק. פשוט מן הרגשה של נצחיות, לפחות
לגבי מזג האוויר.
הנסיעה ארכה יותר מאשר הייתה צריכה להארך. כשהגענו לבית הקברות
קלוד מיהר להוציא את המעיל העבה שלו מתא המטען. באותו רגע זה
היה נראה לי כמעשה מאוד אנוכי. הנה, שני אנשים צעירים מהקהילה
שלך זרוקים בצד הכביש, ולא בחיים יותר, ועכשיו, אתה בא להלוויה
שלהם, שזה מעשה יפה אבל בהחלט לא אצילי, וכל מה שאכפת לך באותה
דקה הוא מהמעיל העבה שלך, שקנית בלונדון שהיית סטודנט למנהל
עסקים".
טניה מוזגת מיץ תפוחים מקנקן שנמצא על השיש במטבח.
אחר כך. אחרי שעמדתי במטבח בוהה ונזכר בפרטים, היא גם הוציאה
עוגת גבינה מהחלק התחתון של המקרר.
"היו כמאתיים איש. וזה די מכובד ליום גשום שכזה, שיכול להוריד
בלי להניד עפעף, בואי נגיד, עשרים אחוז מהאנשים המקוריים שהיו
צריכים להגיע באותו יום".
התריסים מוגפים. אין באמת סיבה אמיתית לזה. לא יקרה שום דבר אם
אני אגש ואפתח את החלון. רק טוב יכול לצאת מזה.
"אחרי ההלוויה. כולם היו בבית ההורים. מצאנו את עצמנו שם,
למרות שמלכתחילה לא הייתי חושב שנמצא את עצמנו בבית ההורים.
הוא לא היה רחוק.
קצת אחרי הגבעה ההולנדית אל עבר היציאה לכביש. בכניסה לחצר
הבית ראיתי את ג'ורג' רוכב על אופניו. הוא נראה כממהר למקום
כלשהו. זה היה יום ראשון, אם לא הזכרתי. יום אחד לפני היום
שלפני יום הזיכרון. ביום שני כבר די נכנסתי לעניין הזה, של
להבין את המשמעות של הדבר הזה. זה מן דבר כזה...את מבינה?!, זה
לא סתם אירוע או תאונה. זה דבר שיושב מולך ואתה לא יודע מה
לעשות עם זה".
אני יודע שטניה צריכה לזוז, אבל משום מה היא לא הולכת לשום
מקום.
היא אמורה להיות בקבוצת הגמילה שלה, כמו בכל יום שני. טניה היא
אלכוהוליסטית בעברה. היא רצתה לחשוב שזה מאחוריה אבל מי כמוני
מכיר את זה. זה יכול לתפוס אותך בכל פינה.
"שומעים שמועות. אמרו על ההורים שעזבו את העיר. שהאב הקים קרן
על שם בנם וכלתם. את הכסף הם מחלקים במלגות לסטודנטים מוכשרים
וחסרי יכולת. באמת

שלא ראיתי אותם זמן רב.  הוריה של הבחורה, הם לא היו תושבי
העיר וגם לאחר האסון לא הרבו בביקור באיזור. אני חושב שהיא
הייתה בתם היחידה".
אני חושב לרגע על העניין.

אני מסתכל לעבר טניה. אפשר לראות עכשיו שהיא מתכננת יציאה. קמה
מן הכסא. שוטפת את הכוס. אחר כך היא מנגבת את ידיה במגבת
אדומה. יוצאת מהמטבח.
אני מפסיק ללוות אותה במבטי. היא מסרקת את שיערה. אחר כך לובשת
חולצה אחרת.
אני יוצא מהמטבח והולך לחדר השינה.
"לא הייתי איתם בקשר מי יודע כמה", אני מרגיש שלא סיימתי, "אבל
בהחלט יותר משלום-שלום בחדר המדרגות. הייתי אצלם בדירה כמה
פעמים. יותר בתקופה שהגבר עבד בחברת החשמל והיה מציע לי כל
מיני עיסקות לחופשות דרך החברה. כמעט באופן קבוע הייתי מסרב.
תמיד בנימוס. משום מה לא הרגשתי נוח לסרב ליד הבחורה, כאילו
אני אומר שמשהו פה מסריח, שזה לא אמור להיות כמו שזה נעשה.
במבט לאחור, לא הייתי בפרטיות עם הבחורה כמעט אף פעם. זה נראה
מוזר כי עם הגבר בהחלט היתה לי שיחה. ובכל זאת הם היו
מתאימים." אני מחייך לעצמי.

"אחר כך עברו לכאן זוג הבחורים האלו, שעדיין לא עמדתי על טיבם.
אחר כך,
כלומר לאחר בערך חצי שנה. במשך שישה החודשים שלפניי הדירה עמדה
פה ככה ריקה, ממתינה ללא נודע. מבחינתנו זה היה כמובן חבל, כי
לא היה מי שישלם את ועד הבית. הרבה מתושבי הבניין חשבו על זה,
אבל אף אחד לא אמר כלום בנושא, כמובן, אפילו לא לעצמו, בלחש".
"לאחד הבחורים היה תוכי. הוא קרא לו בשם באד. אני חשבתי לעצמי
שזה שם טיפשי מאוד לתוכי. אולי בגלל שהבאד היחיד שהכרתי היה
כשעבדתי בחברת התעופה בלוס אנג'לס. באד היה אחראי המשמרת.
טיפוס די סימפטי אבל בסך הכל גם די מוזר. בימי שני הוא לא היה
מגיע לעבודה, מה שהותיר אחריו שובל של מסתוריות. אנחנו, צוות
הקרקע, לא העזנו לשאול לפשר הדבר. אחרי הכל הוא היה בדרגה אחת
מעלינו. אז מה שנשאר לו הוא בערך ארבע ימי עבודה בשבוע וזה מה
שנסגר עם ההנהלה הבכירה. כיוון שזו הייתה העיסקה כמעט ולא דנו
בנושא.

טניה מסיימת להתלבש. היא מתאפרת. אודם בהיר על שפתיה. לאחר מכן
היא מנשקת אותי על המצח. אני נותר אדיש. היא יוצאת מן הדירה.

עכשיו אני נשאר בדירה לבד. אני והמחשבות על הזוג המסכן שנהרג
לפני שלוש שנים. סביר להניח שאם הם לא היו גרים קומה אחת מעליי
הייתי חולף ביעף למוסף הספורט. לא הייתי מתעכב על העמוד
האחורי. את זה אני יכול לקבוע עכשיו. גם זמן מה אחרי האסון.
ואם הם לא היו הולכים. הבחורים מלמעלה לא היו באים. והם לא היו
מלמעלה.
לא הייתי צריך לסבול את התוכי המטומטם של הבחור הגבוה ואולי גם
הייתי מהדק את היחסים שלי עם הבחורה. בסך הכל לא היה לי משהו
אישי נגדה.

ברגעים שחולפים לפעמים אני שומע שירים. הרגע הזה הוא לחלוטין
רגע שקט.
נכנס לאמבטיה. מסתכל במראה הגדולה שמונחת מולי.  אני מתאר
לעצמי מה היה רואה הגבר אם ראה אותי כעת. אם היה עומד מולי
עכשיו בדירה שלו ומסתכל לי ישר בפנים.
אין סיבה שהוא יהיה מופתע. הוא יראה גבר צעיר ממנו בשנתיים אבל
עם הרבה יותר שיערות שיבה. והאישה. היא בהחלט לא הייתה מופתעת.

אותו הערב. אם הייתי יודע שכך זה ייגמר. עומד בחדר האמבטיה.
אור צהוב עומד על התקרה, מאות קילומטרים מהבית שבו נולדתי. אני
מסתכל על השערות שנופלות על המצח כמו מפלים קטנים וקפואים.
מסתכל על הזיפים. מסתכל על הקמטים.  לא יכולתי לדעת.
לא יכולתי לשער  עשר שנים אחר כך שעדיין תהיה לי אישה שתאהב
אותי, שתכין לי מצעים וורדים בחורף, שתיקח אותי אל קרוביה והם
יגישו לי ארוחה חמה.
אם רק הזוג הזה היה יוצא לי מהראש.
אני רואה אותם אפילו עכשיו, כמה דקות אחרי שסיפרתי את סיפורם
לאישה שחיה איתי. הם יושבים כמה מטרים מעלינו. מתרווחים על
הכיסאות הכחולים שהיו להם במטבח. מעשנים ביחד. האדניות על
המעקה עדיין מטופחות, שבעים מארוחת הצהריים האחרונה שלהם. חיוך
רחב נפרש על פניו של הגבר. האישה מסתכלת עליו ונראית מרוצה מכל
המצב.  המטבח נראה כמו אחרי שדה קרב.
הכוסות על השולחן. נקיות.  והצלחות. הצלחות עדיין ממתינות
לשטיפה בכיור.