עמדתי במטבח, בערב אביב עם מראה של חורף, ובהיתי בלוח השנה או
ליתר דיוק במשבצת המחר. שום סימן לא קושקש שם, שום ציון יום
הולדת או תור לרופא שיניים, אך בכל זאת התאריך היה חקוק במוחי
יותר מכל ימי ההולדת שהיו לי.
מוזר כמה כוח וזיכרונות צפונים בתוך כמה מספרים ואני כבר
התחלתי לחזור במחשבותיי עשרים שנה אחורה, אבל אשתי שנכנסה
למטבח באותו הרגע החזירה אותי ממנהרת הנוסטלגיה.
"אתה עדיין מתכוון לנסוע מחר בבוקר?" שאלה.
"כן, כמו בכל שנה. כבר לקחתי יום חופש מהעבודה למחר." עניתי
והעברתי את מבטי אליה.
"זה באמת חשוב לך אה? אם כך, סע. רק אל תשכח לומר לי בוקר טוב
לפני שאתה יוצא." אמרה בחיוך ונשקה לי.
שתיים עשרה שעות לאחר מכן כבר הייתי במכונית.
יצאתי מוקדם בבוקר אך בכל זאת נתקעתי בפקק של אלפי אנשים שלא
לקחו יום חופש כמוני.
למרות שנראה היה שאפילו העצים שבצדי הדרך נעים יותר מהר ממני,
לא הצטערתי שיצאתי לדרך, אלא להפך. משב רוח רענן שחדר דרך
החלון עצם את עיניי והחזיר אותי למנהרת הזמן ממנה נחלצתי אמש,
לאותו יום שהיה שנים קודם לכן שבו טמונה הסיבה לנסיעתי.
זיכרון יכול להיות לפעמים מוחשי יותר מכל מציאות, ובאותו הרגע
הרגשתי כאילו אינני יושב במכונית אלא הולך בחצר תיכון "מייל",
ושהגוף שלצדי הוא לא סובארו ישנה אלא משה, החבר הכי טוב שלי.
הזמן הוא הפסקת עשר ואנחנו פוסעים מסביב לבניין בית הספר כמו
בכל הפסקה, משחררים את הרגליים מישיבה אינסופית בשיעורי חזרה
לקראת מבחני הבגרות.
משה הוא בחור די מעופף ושקט, והרבה אנשים בשכבת יא בה אנחנו
לומדים מחשיבים אותו לבנאדם מהורהר, ויש כאלה שבטוחים שגם
מעורער, אבל הוא היחיד מכולם שאני מכיר מאז ימי בית הספר
היסודי, והוא חבר ובנאדם טוב.
סיגל לוי הולכת בכיוון שלנו, מצוידת בחבר שגדול מאתנו בשנה.
אני דלוק עליה כבר כמה שנים, כמובן בלי ידיעתה, וכשהיא עוברת
אני מעז ושואל: "הי סיגל, מה המצב?" היא מסתכלת עליי ולא אומרת
כלום, עד שלבסוף חולפת על פנינו.
"איזה ייבוש קלאסי." אני אומר ומשה צוחק יחד איתי. התיכון זה
עולם מסובך וקשה, אבל ציניות זו דרך מאד טובה לחיות בו בשלום.
אנחנו, או יותר נכון אני, מדברים הרבה על סיגל ועל הסיכוי שאני
והיא נהיה ביחד עד סוף התיכון. אני שואל את משה שוב: "מה אתה
אומר, כדאי לי להתחיל אתה?" ומשה תמיד עונה בצורה האופיינית
לו: "אולי."
לאחר שסיגל כבר רחוקה מאתנו, בטח כבר נמצאת בפינת המזמוזים על
חבר שלה, משה אומר משפט מפתיע, לגמרי לא אופייני לו. "אתה יודע
איציק," הוא אומר, "הייתי רוצה פעם אחת חיבוק אמיתי." אני די
מופתע מהיציאה הזאת ומחליט להתייחס אליה בהומור.
"אני מצטער משה, אבל אתה יודע שאני חושב עלייך רק בתור
ידיד..."
משה צוחק אבל שב להיות רציני. "אתה יודע למה אני מתכוון... אני
מסתכל על האנשים מסביב, כל אחד רוצה משהו אחר ואני חושב שלי
היה מספיק חיבוק, העיקר שיהיה אמיתי."
אני חושב לרגע על דבריו ואומר: "אתה יודע מה משה, אתה צודק.
עוד מעט נגמרת ההפסקה ואני מבטיח שאני אסדר שהמורה למתמטיקה
תחבק אותך."
משה צוחק ואנחנו ממשיכים לדבר על סיגל, ועל הדרך שבה אני אזמין
אותה לצאת איתי בסוף החודש.
באותו אחר צהרים אני בא לבית של משה, לעשות שיעורים ולדבר קצת
על סיגל, זה יום יפה אז אולי אפילו נלך ביחד לחורשת
האקליפטוס.
אני אומר שלום לאמו והולך לחדרו, אך כשאני פותח את הדלת מצפה
לי הפתעה. משה שוכב על המיטה ולידו קופסה ריקה של גלולות שינה
שקיבל בגלל המיגרנות שלו.
אני לא צריך להיות מומחה כדי לדעת שכשאשים שתי אצבעות על
צווארו לא ארגיש שום דופק. אני מנסה לצעוק או לקרוא למישהו
אבל אני לא מצליח לומר כלום. רק לחבק אותו.
ידיו הקרות של משה מתחלפות בידיי המזיעות הלופתות את ההגה
בחוזקה ואני שב למכונית כשנהג עצבני מצפצף לי מאחורה. הפקק
הגדול נפתח אבל אני עדיין חסמתי את הכביש.
אני נוסע במהירות שבה הזיכרונות הופכים לערפל ישן ומגיע בסופו
של דבר ליעד שלי: חורשת האקליפטוס. אולי בגלל אשמה על מותו של
משה, ואולי בגלל חוסר יכולת להתמודד ולשכוח, אני חוזר בכל יום
שנה למותו לחורשה בה בילינו הרבה זמן ביחד, מטייל במקום
ולפעמים פשוט מחבק עץ אקליפטוס. אתם מבינים, משה היה בנאדם
טוב ואני באמת מקווה שהוא בגן עדן, אבל באותו רגע של חיבוק משה
לא נמצא בשמיים אלא ממש ממולי, ואני נותן לו חיבוק אמיתי.
הסיפור זכה בתחרות סיפורים קצרים של "מעריב אינטרנט" ובעקבות
הזכיה פורסם במוסף "זמן תל אביב" של העיתון. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.